במדינת ישראל קיימת דמוקרטיה שאינה כופה את רצון הרוב על אזרחיה. מהיום שעמדנו על דעתנו, הבנו שיש טובים ויש גם טובים יותר. השיעור הראשון היה כבר בגן הילדים ואחר בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה, בקבלה לעבודה וגם במפגש עם החוק. 'יש עבריינים ויש עבריינים', שיננו את כלל הברזל הזה. במסגרת החופש, הגענו להפקרות, בה ההיגיון, השכל הישר וצִדקת הדרך, הפכו בעיני מיעוט לגזענות, לחשכת ימי הביניים ועוד. רבים מאלה שאינם רואים עצמם שותפים במעשה היהודי-ציוני בארץ ישראל עכשיו, הפכו למטיפים העוינים ביותר שלנו האזרחים בארץ, ונגד האינטרסים של המדינה מול אויבנו.
כדי שהדברים יובנו כהלכה אתייחס לכהן הגדול של החבורה הזאת. הסופר עמוס עוז. השבוע חשף כתב הערץ השני שעוז העניק את סיפרו האחרון, ובו ההקדשה מחמיאה לרוצח מרואן ברגותי. המילים החמות של עוז לרוצח היו שורפות לליבם של רבים דווקא בשבוע שחמישה מבני משפחת פוגל נשחטו בישוב איתמר. עוז וחבריו יכולים להחזיק בכל דעה שהם רוצים, להשמיע אותה בקול, ואתם יודעים מה? גם לפעול למימושה. אבל מה שקורה לאחרונה זה סוג של מחלה ממארת הפורצת כל גבול. איני שונא את עוז וחבריו, ואיני רוצה לומר שאני מרחם עליהם, כי זה ישמע מתנשא, ואיני כזה. יש רצון לזעוק את הכאב הקולקטיבי שלנו לנוכח הדם הרב שניגר מגרונותיהם השסופים של תינוקות בני יומם ואזרחים שלווים. לומר לעוז וחבריו "מה? אנחנו לא מסתכלים על אותם מעשים? מה? ברגותי זה לא אותו ברגותי?". השאלה הבנאלית "מה קורה לנו?", אינה מרפה. זה לא מקרה או שניים, זה דפוס התנהגות החוזר על עצמו ברפלקס מותנה. אנחנו נושאים את התואר "כובשים" ובפועל הם פוגעים בנו. אנחנו הרוב ובפועל אנחנו מיעוט זניח בים המדינות הערביות והמוסלמיות. הכל הפוך.
וכאן מתבקשת השאלה על מי אנחנו סומכים? אם בפנים יש לנו את עמוס עוז וחבריו ובחוץ את אובמה ומדינות אירופה. תראו איזו צביעות. קדאפי טובח בבני עמו זה שלשוה שבועות. על ידי עזרה קטנה של ארה"ב ואירופה היה אפשר לגמור את הסיפור ע"י סגירת המרחב האווירי של לוב לטיסות, כי קדאפי תוקף את בני עמו בעזרת מטוסים וטילים. האפסים האלה החליטו רק אתמול לעשות משהו, אחרי שקדאפי הספיק להתאושש ולעמוד על רגליו. יכול להיות בכלל שעד שהדברים יראו אור, כבר לא יהיה לקדאפי במי לטבוח והוא ישלים את השתלטותו על לוחמי החופש.
מחר בערב נקרא את מגילת אסתר. המגילה נכתבה לפני אלפי שניים, וראו זה פלא, גם היום היא אקטואלית, ואולי יותר מתמיד. מה שאי אפשר לומר על עמוס עוז.
