לא צריך להיות אוהד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כדי להסתייג ולהתקומם מהדברים, צריך להיות בריא בנפש ובראש כדי להבין שהעולם גם דפוק וגם השתגע.
…היות ורף הציפיות שלנו מהיכל הצביעות הרשמי של העולם, האו"ם, הוא כל-כך נמוך, שפשוט אין לנו יותר ציפיות מהיושבים בו.
מהאו"ם, אין לנו ציפיות אבל, מהאמת ומהמציאות כפי שהיא משתקפת לעינינו, צריך שיהיה לנו איכפת. האשליה בה אוחזים חלק מבעלי הדעות ה'הומניות', 'המתקדמות' והנאורות, תתנפץ בסופו של דבר, אם מרצונם ואם למרות רצונם. אם זה יקרה מרצונם, כולנו נרוויח, ואם בניגוד לרצונם, הרי שנשלם יחד את החשבון, ולכן, אנחנו חייבים לומר: מה שרואים מכאן (ישראל), לא רואים משם (שונאי ישראל באשר הם). מה שיודעים כאן על כוונתם האמיתית של מי שיושב שם, זהה וחד הוא, השמדת ישראל. כן, צריך לומר את המשפט הזה, וברור. רבים, רבים מאוד רוצים בהיעלמותנו, והם מתחלקים לשניים: אלה שרוצים לחסל אותנו עכשיו ואלה שמוכנים להמתין בסבלנות ש…אנחנו נחסל את עצמנו. אלה גם אלה, הולכים ותופסים תאוצה המתבטאת בהסרת מסכות וב'אומץ' לומר את הדברים בברור.
יש לי בעיה להתמודד מול אנשים, בכל נושא, שאינם מתייחסים לעובדות, אלא רק כאשר זה משרת אותם. יש לי בעיה עם אלה השטים איתי בסירה אחת ומתעקשים לקדוח חור בתחתית הסירה עם מקדח המיועד לקידוחי נפט, והם עוד מוסיפים ש"חייבים לנסות, אולי הסירה לא תטבע…". הם שוכחים שהחיים זה לא מעבדה, ואם הניסוי לא יצליח, יוכלו לחזור להתחלה, הם לא מבינים או שלא רוצים להבין.
מבחינתי, היה ניסוי/ניסיון אחד ויחידי. השואה של אחינו באירופה, אפריקה ואסיה. על הניסוי הזה, לא רק שאסור לחזור, אלא אסור לחשוב. ניסינו, נכשלנו, ועכשיו אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו ועושים רק מה שטוב למדינת ישראל הציונית-יהודית.
נכון שמההצלחה שלנו ייהנו (כמו תמיד) גם הטיבים, הזועבים, הראד סאלחיים והאורי אבנריים. לא מפריע לי שההנאה שלהם תבוא מההצלחה שלנו, כי אם הם יצליחו, לא הם ולא אנחנו נהנה…
על אף שהקולות הקוראים "להמשיך ולוותר. להמשיך ולתת" (עבור מה?!), עדיין נשמעים, אנחנו חייבים להקשיב דווקא לקולות העולים מהמשרפות באושוויץ וממחנות ההשמדה באירופה, מאבותינו שברחו משכניהם במדינות ערב ומאנשי העֵדות שׁשׂרדו את התופת ומעידים על הזוועות בגוף ראשון. ובעיקר אנחנו צריכים להקשיב לצוו מצפוננו המסרב להִדום ומנקר מבפנים ואומר "לא עוד ניסוי ולא ניסיון אחד נוסף, כי הוא עלול להיות גם האחרון שאחריו לא יהיה עוד".
איזה כיף, חורף של פעם
ימי החורף העוברים עלינו (בכיף), עושים חסד עם אותם תושבים הזוכרים את ה'חורף של פעם'. החורף בקריית שמונה היה אמיתי, גשום עם רוחות חזקות, קור, ערפל ואפילו שלג. שעות הייתי מסוגל לעמוד ליד החלון בביתי ולהשקיף על טיפות המים החורצות שביל על גבי שימשת החלון בדרכן למטה. הבל פינו היה סוג של חומר גלם שננשף והפך את זגוגית החלון ל'טבלאט' עליו חרטנו משפטים כמו "משה אוהב את שושנה" (אלה היו השמות הנפוצים אז).
בדרך אל בית הספר וממנו הביתה, לא פספסנו ולוּ שלולית אחת. הדרך הייתה ארוכה יותר ומעניינת יותר, כי הלכנו ברגל והיו זרזירים ונחליאלים בכל פינה שצייצו ונתרו לקראתנו. והיום? רק עורבים צווחניים, ולא רק בטבע…
