מחקר חדש של ד"ר זאב גרינברג*, מהמכללה האקדמית תל-חי בדק את תחושותיהם של משתכני ההרחבה ונציגי הקיבוץ ביחס לבניית השותפות. המחקר מגלה קשיים וחסמים לא פשוטים בבניית השותפות היישובית החדשה של הקיבוץ הוותיק והמשתכנים החדשים.
עד היום נחשפנו לצד הרומנטי של החיים המשותפים ביו תושבי ההרחבות לבין הקיבוצניקים הותיקים.
לאחרונה נחשפים צדדים אחרים לחיבור בין שתי האוכלוסיות המהוות היום את הקיבוץ וההרחבה. להוציא התדיינויות משפטיות עקב סעיפי חוזה כזה או אחר בין תושבי ההרחבות בקיבוצים שונים לבין מנהלת ההרחבה ומזכרויות הקיבוצים באשר לסעיף זה או אחר, התחושה הייתה של "הי, קורה כאן משהו מדהים".
חתך התושבים שנותר בקיבוצים אחרי משבר עזיבת הבנים היה אידיאולוגי מחד, וכאלה שהמשיכו את המסורת מכח אינרצית החיים. מאידך, להרחבות הגיעה אוכלוסיה הטרוגנית, רב-טעמית-אידיאולוגית, אשר חיפשה איכות חיים ורצתה לגעת בקצה כנפיו של החלום הקיבוצי ההולך ונעלם. החיים הבנאליים של עבודה והתחייבות למסגרת הקיבוץ הקיימת, לא הטרידו את התושבים החדשים במיוחד. והנה זה הגיע יום אחד.
המחקר נערך בארבעה עשר קיבוצים שבהם נבנו שכונות הרחבה קהילתיות ובהן חיים משתכנים יותר משנתיים.
ד"ר גרינברג: "אנו מניחים שבשנתיים אלה החל תהליך בניית שותפות בין הקיבוץ לבין משתכני ההרחבה, משתכנים אלה חוו את שלב 'המשבר' שבהגעה למקומם החדש ומצויים כיום בשלב 'ההסתגלות המפוכחת'. לצורך המחקר נבחרו שכונות הרחבה בקיבוצים בגליל העליון המזרחי וברמת הגולן. לריחוקם של קיבוצים אלה מערים גדולות ומאזורי הליבה השפעה על מידת השותפות הנדרשת בין משתכני ההרחבה לבין הקיבוץ באספקת שרותי הישוב. מכאן שתהליכי בניית השותפות הם אבן דרך משמעותית בחיי התושבים כפרטים ובהתארגנות הפעילות בישובים אלו".
אחד מאבני הנגף בדרכו של המשתכן החדש ברחבה מול חברי הקיבוץ הוותיקים ומוסדות הקיבוץ, הוא בפער שבין החלום והציפיות של המשתכן החדש מביתו החדש לבין המציאות.
המשתכן החדש פוגש מספר רב של בעלי אחריות במהלך בניית ביתו וההרחבה. הקשרים שבין בעלי האחריות אינו ברור לו לדוגמא, המשווק הפועל מטעם היזם מציג את השכונה למשתכן החדש, לעיתים המשווק כלל אינו חבר קיבוץ ולא מכיר את הקיבוץ. הפגישה הבאה היא עם וועדת קבלה המורכבת רובה ככולה מחברי הקיבוץ ובה נאמר לו לראשונה מה עמדת הקיבוץ ומה מעמדו החדש בקיבוץ. בשלב הבניה פועל המשתכן מול קבלן מטעם היזם, את התשתיות לשכונה בונה קבלן אחר, שגם הוא פועל מטעם היזם, היזם תלוי בתקציבים המגיעים לו ממשרד השיכון והמועברים דרך המועצה האזורית.
המורכבות בין השותפים הרבים יוצרת בלבול אצל המשתכן המצפה להשלמת הפרויקט וקבלת כל שירותי הבניה.
הפערים באים לידי ביטוי אפילו בנושא הנוי והגינון. הדשא הירוק והגינות המטופחות בקיבוצים היו לא פעם חרב חדה בה הכו פוליטיקאים את הקיבוצניקים והפכו אותם ל'מיליונרים' עם ברכות שחיה בבתיהם. דוגמא לשוני בעמדה שמציג תושב בהרחבה בנושא הנוי "אני לא מוכן לשלם עבור הנוי בשטחים הפתוחים בקיבוץ. אני חי כבר שנה וחצי בשכונה ושום דבר לא השתנה. אני חי באתר בניה. כבר פנינו עשרות פעמים, למה הקיבוץ לא משקיע בנוי של השכונה? למה לא סידרו מדרכות? למה אין תאורה? אני אשמח לשלם ברגע שאני אתחיל לקבל את השירות הזה גם בהרחבה. עד אז אין לכם זכות לבקש ממני כסף עבור הנוי הציבורי", אומר התושב בדיון על התקציב השנתי.
אי ההבנות מתגלעות לאורך כל הדרך, עניין שהתושבים בהרחבות לא היו מודעים לו בחייהם בישוב המשתכנים רואים בקיבוץ אחראי לכל המתרחש בשכונת ההרחבה ולכל הקשיים בתהליך התקדמות הבניה. המשתכנים מצפים שהקיבוץ שבשטחו מוקמת השכונה, יטפל בכל הנושאים הקשורים לרווחת המשתכנים החדשים. ציפיות אלה של המשתכנים שאינן ממומשות, גורמות לתסכול בקרב חברי ההרחבה.
תגובת התושבים, זהות לתגובות תושבי הישובים העירוניים, לא משלמים את המיסים לקהילה. מצב זה מקדם מתחים שהם תוצאה של אי הבנת התהליך והשותפים בו. מאידך, המשתכנים הנדרשים להשתתף במימון הפעילות של האגודה הקהילתית קושרים בין צרכיהם שלא מולאו לבין דרישות התשלום של האגודה היישובית, אחד לאחד. ואת מי רואים התושבים כאחראי לכך? נכון, הקיבוץ שחבריו שותפים מלאים לאגודה.
הקיבוץ מוצא עצמו מתגונן אל מול המשתכנים בבואו לגבות את עלויות התפעול מהמשתכנים החדשים, והנה קרקע פורייה לעימותים ולאי הבנות.
המצב החדש יוצר סוג של פיצול אישיות אצל המשתכנים בהרחבות וכפל שייכות. חברי הקיבוץ חברים גם באגודה השיתופית החקלאית וגם באגודה המוניציפאלית החדשה, בה חברים כלל חברי היישוב. כפל השייכות משמר את תחושת משתכני ההרחבה שמעמדם שונה מחברי הקיבוץ החברים גם באגודה החדשה הכללית וגם באגודה השיתופית החקלאית המשמרת את מעמדם ונכסיהם של חברי הקיבוץ הישן, ההיסטורי.
כמובן, שהמחלוקות וההבדלים בין אוכלוסיית הקיבוץ ובין המשתכנים בהרחבות מגיע עד כדי חשדנות ואי אימון, בעיקר בישיבות המשותפות. אומר משתכן בהרחבה שהיה פעיל בצוות המשותף להרחבה ולקיבוץ: "זה היה תמיד אנחנו מולם… היה ניתן להרגיש את זה כבר בכניסה לשיחות. לפעמים הגענו והם כבר ישבו עם מנהל הקהילה. חשבנו לעצמנו: מה הם כבר סגרו לקראת הדיון?".
לסיכום אומר ד"ר זאביק גרינברג שערך את המחקר: "נראה שבניית שכונות ההרחבה הינה נדבך ברצף השינויים שעוברים הישובים הכפריים והקיבוצים. שותפות זו שבין משתכני ההרחבה לבין הקיבוץ תאפשר לשני הצדדים, חברי הקיבוץ הוותיקים ומשתכני ההרחבה, המהגרים החדשים, ליהנות ולממש את הציפיות הגדולות שהיו גם למשתכנים החדשים וגם לקיבוץ בהחלטה על בניית ההרחבה והגדלתו של היישוב באוכלוסיה ייחודית וראשונית זו", או במילים אחרות. אם יש כוונה להפוך את הקיבוץ ואת ההרחבה ליחידה יישובית בעלת אינטרסים וערכים שהמשותף ביניהם רב על המפריד, על שני הצדדים ללכת זה לקראת זה.
לצד התקווה הגדולה שהביא חזון ההרחבות בהזרמת דם צעיר למערכת החיים הקיבוצית, הוא מביא איתו גם סוג של מחלות ילדות. נראה, שאם יתרכזו כל הצדדים בעיקר ועל כך ישחררו אנרגיה ומשאבים, יש סיכוי גדול שהקיבוץ החדש/המתחדש יפרוש כנפיים למרחבים. ואם לא? על כך במחקר שיסביר 'כיצד בזבזו תושבי הקיבוץ וההרחבות את קלף החיים והמירו אותו בגרדום התליה, חלילה.
ד"ר זאב גרינברג, תואר שלישי בגיאוגרפיה חברתית וכלכלית, המכללה האקדמית תל-חי. מתמחה בתחום הפיתוח הכלכלי והחברתי בפריפריה.
