יש מי שהפך את השימוש באוויר לאומנות ומקצוע לחיים.
הראיה הפעם היא יאיר לפיד. האיש מתמחה, בלי מירכאות, ביצור אוויר זה שנים. אם בהבל פיו ואם באמצעות המקלדת של המחשב. עיסוק מכובד, ובמקרה של לפיד, גם מכניס לא רע. עולם המושגים שלו מתחיל בעמודים הפובליציסטיים של "ידיעות אחרונות", עובר דרך כתיבה 'כבדה' יותר, ספרים ומסתיים במסך הטלוויזיה של יום שישי בתוכנית החדשות והאקטואליה הנצפית "אולפן שישי".
האוויר, כפי שציינו, הוא חומר הגלם העיקרי של לפיד, וזה בסדר, במיוחד כאשר מדובר בכישרון אמיתי בתחום הכתיבה.
מילים כידוע, הן השלב שבא אחרי מחשבה ולפני עשייה. אלא מה? אצל יאיר לפיד זה מתחיל, ימשך ויסתיים במילים, באוויר.
ברשותכם, אתנחתא קצרה מההווה וקפיצה קטנה במנהרת הזמן אל העבר הלא רחוק. טומי לפיד ז"ל האבא של.
גם, ובעיקר לאבא טומי, יש זכויות יוצרים על תעשיית האוויר המצליחה. הבוגרים מבינינו זוכרים שהאיש היה עיתונאי (מצליח ושנון) בעיתון "מעריב", ואת הקפיצה המטאורית שלו הוא עשה בעידן הערוץ האחד והיחידי, "ערוץ 1" בתוכנית "פופוליטיקה". מצלמת הטלוויזיה אהבה אותו כפי שהיא אוהבת חריגים ומוחצנים. מסריו של לפיד האב, התבטאו בלמצוא את השלילי אצל האחר, חרדים, מזרחיים וחלשים. הופעותיו הטלוויזיוניות סיפקו יצרים רדודים, שלא אחת הסתיימו בהעלבה והשפלה של אנשים ונשים, ומאווים כמוסים של צופים לחומרים "צהובים".
כזכור, ככל שלהבות השנאה שהפיץ לפיד האב היו גבוהות כך מספר המנדטים עלה. כאשר מדד השנאה ירד, כך גם הלכה ופחתה השפעתו של האיש, והמנדטים התפוגגו עד שלא נותר מהם זכר בכנסת.
עכשיו, אחרי שנים שנרפאנו (כך אני רוצה להאמין) מהנזק שיצר הבל פיו של האב לפיד, מגיח הבן לפיד ומנסה לשחזר את הצלחתו של האב. לא חלילה שיש טענה שיאיר לפיד שונא מישהו, ממש לא. אבל באותה מידה, הוא לא מביא בשורה לתחלואיה של החברה הישראלית המדממת בנושאים קיומיים שרבים מהמנהיגים ומחברי הכנסת נכשלו בהם. אף אחד לא יודע מה הוא ומציע וכבר יש ציבור של כמה מאות אלפי מצביעים שיבחרו בו. מצמרר. מפחיד.
כאן אני חש, שיש מהקוראים שאומרים "מה הוא נטפל ללפיד, למה, הוא הראשון שעובר מהעיתונות לפוליטיקה?". ובכן, אני מניח שאתם מתכוונים לשלי יחימוביץ'. ההשוואה אינה שווה ואפילו אינה דומה. מדוע? שלי יחימוביץ' מאז ומתמיד הייתה בעלת עמוד שידרה אידיאולוגי שדגל בסדר יום חברתי-כלכלי מתוקן, על פי תפיסת אמונתה. לא רק שיחימוביץ' דגלה בצדק חברתי, על פי תפיסתה, היא גם נהגה ונוהגת בחייה הפרטיים בצניעות הראויה להערכה. אופניים של 300 שקלים מול ארבע על ארבע של שלוש מאות אלף שקלים (מצא את ההבדלים). שלי יחימוביץ' התמודדה במסגרת מפלגה קיימת, העבודה, ולא הקימה מפלגה. זהו הבדל קריטי בינה ובין יאיר לפיד. בדרך שנכנסים לפוליטיקה, יש גם מסר. שלי שמה אתה אמונתה ומצעה חברתי-כלכלי בראש ואמרה 'את האגו שלי אני שמה בצד'. בלהקים מפלגה, אתה משדר 'האגו שלי בראש'. אני ה'משיח' יאיר לפיד.
אדגיש, לא מדובר כאן על זכותו של האיש להיכנס לפוליטיקה, ובניגוד לעדר הצבועים ששתקו במהלך השנתיים האחרונות מאז היה ידוע לכל ילד במדינה שיאיר לפיד בונה מפלגה באמצעות העיתון והטלוויזיה, זכותו של לפיד להקים אפילו שתי מפלגות.
נחזור להשוואה. שלי יחימוביץ' התמודדה כאמור במסגרת מפלגה קיימת, נבחרה על פי מצעה החברתי-כלכלי, שירתה נאמנה את ציבור בוחריה, ולאחרונה החליטה להתמודד על ראשות המפלגה וגם זכתה בה. אז איך זה דומה למסלול שהולך בו לפיד? אילו היה מצטרף לפיד למפלגה קיימת, רשימה זו לא הייתה נכתבת.
כאזרח המדינה איכפת לי מתהליכים ותופעות שבסופו של דבר ישפיעו עלי. וכאשר בודקים מה קרה עם מפלגות שבאו לעולם כדי לספק צורך זמני ואגו אישי, חייבים להירתע ולהסתייג מהמהלך של לפיד.
היכן 'הדרך השלישית אביגדור קהלני? היכן 'שלומציון' של אריק שרון? היכן 'יחד' של עזר ויצמן? היכן 'גשר' של דויד לוי? והיכן 'שינוי' של טומי לפיד? כולם בפח הזבל של ההיסטוריה. הנזקים, כאן.
