מדינת ישראל הנה מדינת היהודים, על הבסיס הזה היא קמה וכך היא תישאר, אני מאמין, היא דמוקרטית ומשתדלת בתוך סבך המטלות והיעדים שלה להעניק מרחביי תמרון די הוגנים לתושבים שלה מכל הגזעים, המינים והדתות. אולם, דבר אחד נשגב מבינתי והיא הדרך בה היא גומלת למי שעשה עבורה לא מעט, ואף שילם על כך ביוקר.
מחד, מצויים במדינת ישראל כמה אלפי חיילי צד"ל ובני משפחותיהם החיים ללא מולדת וללא בית. נכון, הם יאמרו בקול, שעדיף לחיות בארץ מאשר בכל מדינה ערבית "דמוקרטית ושוחרת שלום", ובפרט בלבנון ההולכת ונבעלת על ידי נסראללה ואנשיו. אני מאמין שהמדינה עשתה ועושה לא מעט כדי להקל על אנשי צד"ל את השהות (הזמנית) בישראל. אולם, אי אפשר לעמוד דומם מול המקרים בהם המדינה ובאי כוחה, הפקידים, מגלים אטימות וחוסר רגישות כלפי מקרים אנושיים הדורשים טיפול מיוחד. ידוע שחוזקה של כל שרשרת הוא כחוזקה של החוליה החלשה שבה, וגם כאן בקרב אנשי צד"ל יש חוליות חלשות, כאלה שנפלו בין הכיסאות, או שבעייתם דורשת גישה המגמישה אי-אילו קריטריונים, כפי שאנחנו עושים בחיים לעיתים. נדמה שהגישה הזאת נעלמה מנציגי המדינה במקרהו של נג'ם פאווז. יש לקוות שבעייתם שלו ושל אשתו חולת הסרטן יבוא על פתרונו.
מאידך, מדינת ישראל מקבלת לתוכה מאות אלפי מסתננים העושים יציאת מצרים משלהם אל תוך עריי ישראל, ומלבד מספר צדיקים בסדום דוגמת שר הפנים אלי ישי, המערכת השלטונית על כל שלוחותיה מגמגמת, מדדה ולא חוסמת את דרכם של האלפים הצועדים בחופשיות לתוך מדינת ישראל. השכל הישר והלב היהודי לא יכולים לתפוס את האבסורד הזה בו המדינה מקבלת מסתננים והשד יודע מה, תוך שחרור מס שפתיים, ואילו את אלה שכרתו ברית גורל עם מדינת היהודים, המדינה מזניחה. חבל.
הפקרות בחסות החוק
השבוע כושר האיפוק נפרץ בשנית לנוכח ההפקרות שגילו פרקליטי המדינה בשביתה שהם הכריזו נגד תושבי מדינת ישראל שומרי החוק ושלא במתכוון העניקו כרטיס לחופש לעבריינים ופושעים, שיד אחרת של המדינה, משטרת ישראל, עצרה וכלאה אחר מאמצים. איני בא לשפוט את טענותיהם של הפרקליטים, לא זה העניין. החוצפה וההפקרות בשביתה בלתי נסבלת גובה ותגבה את מחירה מאיתנו האזרחים שומרי החוק, בהווה ובעתיד.
מדינת ישראל חייבת להתגונן, בחוק, מפני הפקרות מן הסוג הזה, וכמו שלא ייתכן שחיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל ישבתו, כך צריך להיות ברור שגם הזרוע המגוננת על ביטחונו של הציבור מבית, אסור לה לשבות. זהו קו אדום ועבה שעוברים דווקא אלה אשר אמורים להיות 'שומרי החותם' של החברה הישראלית.
