בעולם ובפרט בארץ קיימים הרבה תנועות, ארגונים, שדולות וכו' שמטרתם לשנות מציאות. יש העושים זאת ע"י בית המשפט, יש כאלה שעושים זאת בהפגנות (מצווה דמוקרטית קדושה), וכאלה שמנסים באמצעות הכנסת, אך לכולם מטרה אחת ברורה, להנחיל לכלל את אמונתם בנושא מסוים, בנוסף לערכים אחרים כמו הגברת מודעות, שכנוע, יצירת תדמית וכו'.
לעיתים, כשמדובר ביהדות, אנשים נרתעים לשכנע או להציג את היהדות לאחרים במחשבה ש"אני דתי לעצמי". חשוב לזכור שאמונה בצדקת הדרך אינה ערובה להפצת המידע, שכן לא כולם בנויים ליחצ"ן אג'נדה, דעה או דת בפני אחרים, מסיבות כאלה ואחרות (חוסר ביטחון, חוסר ידע, חוסר רצון וכו'), אך אחד החששות העיקריים הינו להצטייר כמיסיונר.
ראשית, אנחנו צריכים לזכור שמיסיונר הוא אחד שמנסה להעביר אדם מדת אחת לדת אחרת ולא אחד שמנסה לחזק את האמונה בדת של אותו אדם, אלא אדרבא, עוזר לו להתחבר למקורות. אז ודאי שהמילה 'מיסיונריות' אינה נכונה ואינה רלוונטית כלל. מה גם שהיהדות היא הדת היחידה שאינה מסיונרית ואינה "קוראת" לאף אחד להצטרף לשורותיה, ואף מקשה כניסה אליה.
הפחד מיהדות לעומת שכנוע אודות צמחונות או תורות מהמזרח הרחוק, הוא הבדל שמיים וארץ. ברשת, בהרצאות ובעולם הספרות ישנם אינספור מקורות שקוראים לעולם להיות צמחוני/טבעוני אך אף פעם לא נשמע קול זעקה כלפיהם, ומי שאינו דוגל באותם אידיאלים מעריך בד"כ את אותם אנשים שמתנזרים רק כדי להטיב עם העולם.
אם ננסה לשפוט לכף זכות, נזכור שלכל אדם יש רתיעה טבעית מהשונה ממנו בחיצוניות. בדרך כלל החילוני המצוי מכיר את החרדי דרך כלי התקשורת בהקשרים שליליים, וכשאתה רואה אדם שונה ממך חזותית, אתה מפתח גם רתיעה. מלבד זאת, יש רתיעה מכל מה שעלול או אמור להוביל לשינוי במסלול החיים. הכי קל להמשיך עם הקיים, והכי מפחיד זה שתשכנע אותי בדבר שכעת אני לא רוצה להשתכנע בו.
אם אדם החליט שהוא מתחיל בדיאטה הוא ישמע, יחקור ויחפש את הנוסחאות לרזות, אך אחרי שכבר רזה, או אם היה רזה ובריא, מה הטעם שלו לבזבז זמן על נושא שלא רלוונטי אליו?
עוד סיבה לחששות של רחוקים מיהדות הוא זיכרון או היכרות עם כאלה שחזרו בתשובה ללא הדרכה נכונה, ונכנסו לעימותים עם כל סביבתם, לניכור, לריחוק, לקרע בתוך המשפחה.
האם להחזיר בתשובה את מי שאינו רוצה בכך?!
כמו טבעונות וצמחונות, ולהבדיל משיחה שיווקית, הרצאה, כתיבה או שיחה בנושא חזרה בתשובה מגיעה ממקום אכפתי, מקום של אהבה. אך יש כאלה שיטענו (ואולי בצדק) 'תשמע, טוב לי כפי שאני', אבל ברגע שהוא ילמד ויכיר את מה שהיהדות יכולה לתת לו, הוא יבין שהתורה נתנה את האיזון הנכון להנאות האמתיות שבחיים. יש אדם שיושב בתוך ג'קוזי, עם סיגריה ומרגיש שהחיים שלו מעולים ויאמר 'למה לי לשנות אותם?', אך הבעיה שהוא לא צופה קדימה, לא בוחן מה יהיה בעוד 5-10 שנים, החל מהזוגיות ומחינוך הילדים, וכלה בצורת ההתמודדות שלו בהמשך החיים. הבעיה היא שאנשים נתפסים ברגעים הטובים, בתקופות היפות, ולא רואים את החיים כמכלול. היהדות מעניקה לאדם מערכת שלמה שנותנת לו לחיות בצורה שלמה ומאושרת, עם כל הקשיים של החיים, ומעניקה לו את הכלים כיצד להתמודד בצורה נכונה.
כל ישראל ערבים זה לזה
מלבד הרצון הטוב והאכפתי ישנו אלמנט נוסף וחשוב שעומד נגד עיניהם של אותם מפיצי יהדות והיא האחריות האישית אחד כלפי השני. חז"ל המשילו את הדברים לאדם שמפליג בספינה וקודח חור מתחת לכיסא שלו. כשכולם שואלים 'מה אתה עושה?' הוא נוזף בהם בחזרה 'מה אכפת לכם? וכי מתחת הכיסא שלכם אני קודח?'. בעצם עם ישראל היא ספינה אחת, כשכל ישראל ערבים זה לזה.
פעם שמעתי על מישהו שבמהלך שיחת אמונה עם עובר אורח הצביע על עץ ושאל אותו "מה אתה רואה שם?" ענה לו הבחור, "עץ". אמר לו, יכול להיות שאתה צודק, אבל אני רואה שורשים, גזע, ענפים, פירות ועלים. כל אחד כאן זה עלה, ואם יכרתו את העץ, זה לא משנה באיזה מקום הגזע נקטע, כי הגורל של כולנו יהיה בדיוק אותו דבר.
עם זאת זה עדיין לא נותן לאף אחד פריווילגיה לכפות את דעותיו או להכריח אדם שישנה את עמודותיו, אמונתו ודעותיו. אבל תפקידנו כן ליידע ולהעביר אינפורמציה יהודית.
בכל זאת איך חוזרים בתשובה?
קטע מעניין שקיבלתי בוואצאפ. תקראו ותחוו את דעתכם.
"תגידי, את מלמדת את הילדים שלך להתפלל?
איך זה, כאשר אין מסגרת תורנית?"
'לא. אינני מלמדת את ילדי להתפלל,
כי אינני מאמינה שאפשר "ללמד" אותם להתפלל'.
פעם ישבתי, בחורה צעירה, בשיעור במדרשה.
למדנו את משנתו של הרב קוק, ואז אמר הרב המלמד:
"אני חושב שאילו היו שואלים את הרב קוק איך מחזירים אדם בתשובה, הוא היה אומר שאין דרך.
אתה יכול להראות לו את היופי של הבריאה,
את השקיעה, את התפוח המדהים והטעים, ואולי – יתעורר בו הרצון לברך, ואולי הוא יראה שיש בורא לעולם".
את המשפט הזה לקחתי לי לכל חיי. אין להחזיר אנשים בתשובה, וגם לא את הילדים שלנו.
יש להראות להם את היופי. את היופי של הבריאה, את היופי של התורה, את היופי של חיי התורה…
וזה מה שאני עושה…
לא מאמינה בלקרוא ברכות השחר בקול רם כדי שהילדות ילמדו, וגם לא בללמד לברך אחרי נטילת ידיים…
וגם לא בלומר "כל הכבוד" כאשר הן מברכות.
אני מאמינה בלחיות את חיי, לחיות מתוך חזרה בתשובה – בכל רגע בחיי.
לא עובר יום בחיי שאני לא רוצה להתקרב יותר לה', להתחזק יותר, לחזור בתשובה… וליהנות, ולראות את האור של התורה יותר.
ואת זה – אני מראה לבנותיי.
את התשוקה שלי,
את התפילה שלי, שהיא מהלב, מתוך כאב או מתוך שמחה.
את הרגעים שבהם אני פונה לה', בפשטות, תוך כדי היום,
כאשר אני מדברת איתו בקלות על דברי חולין או על כאב גדול
שם רואות אותי הילדות.
ושם, בעיני הן לומדות להתפלל,
לומדות שיש מישהו שתמיד שומע,
שתמיד רוצה שנתקרב.
אז האם בנותי יודעות ברכות?
האמת, אינני יודעת…
לפעמים אני מגלה שכן.
אבל מה אני יודעת בוודאות?
שהן יודעות להתפלל!
יודעות לבקש ולדבר עם ה'.
המילים המדויקות – יבואו עם הזמן.
עכשיו, חשוב לי שאלה יהיו לא סתם מילים –
שהן ידעו למי הן פונות, שירגישו אותו בכל רגע בחיים,
שידעו שתמיד יש למי לפנות, ושכל דבר בעולם – מתחיל ונגמר בו.
יום אחד הן בטח יבקשו ללמוד תפילות, או לקנות סידור, או שפשוט ילמדו לבד…
ואז, המשמעות העמוקה שהייתה להן, התוכן שיש להן בלב –
יקבלו את המעטפת, את הכלי, את המילים המקובלות.
עד כאן.
כל אחד יכול לקחת ולהתחבר למה שנכתב כאן בצורה כזאת או אחרת.
באופן אישי אני חושב שזה קטע מקסים ומואר, אך עם זאת לא ממש מתאים לדור הזה, אולי יותר לדור הרב קוק.
הפיתויים שעומדים היום בפני הדור הזה (מסכים) הם כל כך גדולים עד אובדן היכולת להתבונן מחוץ למסך הזכוכית ולמסך העשן שנמצא מולנו. פעם כשלאנשים היה זמן לראות את יופי הבריאה והשקיעה, כשאנשים התענגו על תפוח, הם יכלו להרהר ולחשוב מחוץ לבועה.
עם כל הכאב, הרצונות היום שונים מבעבר. הטכנולוגיה קידמה אותנו אך הרחיקה אותנו מהרצונות הפנימיים. יום כיפור זה הזמן הטוב ביותר להרהר, לשאול, להתענג על הבריאה ולנסות לשפר משהו ברשימת התיקונים האישיים שלנו לשנה הקרובה.
צום מועיל עם הרבה מחשבות.
