כאשר האיחוד האירופי דואג לרגלו השבורה של ג'עפאר ולא למאות אלפי הנטבחים בסוריה זה הסימן והאות שישראל צריכה לדאוג רק לעצמה.
תיאטרון האבסורד והשקר הגיע השבוע לשיא חדש כאשר מפגינים אלימים פוצצו לאזרחים שלווים את החופש ליהנות מעט במרכז חיפה. סתם תושבים, יהודים וערבים וסתם חבורה אנרכיסטית של מי שמתקראים 'מגני זכויות אדם', במירכאות כפולות ומכופלות.
החבורה האנרכיסטית, העוטה על פניה אצטלה של שומרי זכויות אדם היא ראש החץ המתסיס והמסית זו תקופה ארוכה, ואין מי שיעצור אותה.
תופעות רבות וביטויים רבים (מידי) 'תפסו גובה' בגלל התנהלותם הרופסת של הפוליטיקאים הישראלים, חברי כנסת, שרים ומעצבי דעת קהל בחברה הישראלית. משקולים זרים, חלק מהם, בחלק מן הזמן ובחלק מהאירועים התנהגו כאילו והם מהאו"ם. לא עמדו מול תופעות השקר וההסתה, וכמו תמיד הצטיידו באליבי האולטימטיבי, 'חופש ביטוי' ו'דמוקרטיה'.
אף אחד מאותם אנרכיסטים לא ילמד אותנו מה זו דמוקרטיה, בלי מירכאות. אף לא אחד, כולל הטרוריסטים בחליפות מחויטות ילמד אותנו מה זה להיות מיעוט בעולם של גויים. אף אחד. גם לא אותו פרובוקטור מקצועי ג'עפאר פארח העושה הון פוליטי נגד מדינת ישראל עם הגבס על רגלו.
איני יודע כיצד נשברה רגלו של האיש. כמוני רבים-רבים ובהם הסוכנים האנטי ישראלים-יהודים באיחוד האירופי. אבל, זה ממש לא מפריע לחבורת הצבועים להפוך את העובדה שרגלו של הפרובוקטור ג'עאפר פראח לדלק להמשך האנטישמיות והניסיונות לפגוע במדינת ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, חוץ כמובן מ…סוריה.
…התפתחה תופעה כאילו והפורעים המאורגנים והמתוזמנים בפעילותם האנרכיסטית אינם עניינו של כל תושב ואזרח במדינת ישראל, יהודים ומיעוטים.
כך יצא שכאילו הבעיה היא של חבורת 'צדיקים' 'מדוכאים' נלחמת בכוחות 'הרשע' משטרת ישראל וכוחות הביטחון.
הצטערתי לשמוע שהפחדנות והרפיסות הגיעה גם למי שאמורים לחקור עובדות ואירועים רק על סמך ראיות וממצאים מזירת האירוע, וברפיסותם נבהלו, יישרו קו מול האיומים של האיחוד האירופי (הוא מאוחד אך ורק נגד ישראל), וכבר הענישו בפועל את השוטר בהשעיה מתפקידו, כאילו ואמרו 'אנחנו מקבלים את גרסת הפרובוקטור פראח, מענישים אותו, ועכשיו בואו נראה כיצד אנחנו מבססים את הטענה'.
מרשה לשוטרים לפעול נגדי בכח
עצוב לראות כיצד פעם אחר פעם אנחנו, במו ידינו, סודקים את חומת המגן מפני מסיתים, אנרכיסטים שהקשר בינם ובין זכויות אדם הוא כמו הקשר שלי לעפיפונים בעזה.
מצער ומדאיג לראות כיצד הלבנים בחומת ההגנה מפני הפורעים המקצועיים נשלפים מן החומה והשוטרים מופקרים לגורלם.
וכדי שלא אואשם ב'גזענות' אומר באופן הברור והבהיר את הדברים הבאים:
אם אני אבוא לליבה של עיר ואגרום לשיבוש החיים, שיעצרו אותי, גם בכח, גם אם המעצר יסתיים בשבירת רגל.
אם אני אגיע באישון לילה לביתו של חקלאי ואשרוף את המתבן שלו, שהחקלאי יירה בי. כן, אני מודיע שיירה בי.
הלאה… אם אשליך אבנים, בלוקים או בקבוקי תבערה על רכב ובו אישה וילדיה, יהודים או ערבים, שירו בי. כן שירו בי.
וכך הלאה והלאה.
ועכשיו אומר. כל מה שאני מרשה למשטרה או לכוחות הביטחון לפעול נגדי במצבים המתוארים, ממליץ באותה מידה ובאותו נחישות לפעול כנגד אחרים, בדיוק באותם מצבים.
לא פחות.
פופוליזם מסוכן
אחת הסכנות המוחשיות בחברה דמוקרטית זו 'גניבת דעת', ואם נהיה מדויקים יותר, בעידן שפוליטיקאים עסוקים זמן רב יותר ב'ללקק' למצביעים, במקום למלא את חובתם ומחויבותם כלפי האזרח בפתרון נכון של בעיותיו, ימנעו תופעות רבות ומבישות של הפקרת האינטרס הלאומי-ישראלי.
אחת הדוגמאות הבולטות הם חברי הכנסת מטעם הרשימה המשותפת (משותפת למי?).
מזמן, עוד לפני שנבחרו, הם קבעו את סדר יומם הציבורי במנותק מפתרון בעיותיהם של תושבי ישראל הערביים. לא נפרט, רק נאמר. שרוב הבעיות של ערביי ישראל בגבולות הקו הירוק אינן חופפות לפעילותם של חברי הכנסת שלהם. תבדקו.
מסתבר, שסכנת הפופוליזם ו'גניבת הדעת' מצויה גם בקרב חברי הכנסת היהודיים ובמפלגות הציוניות.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, השבוע התאכזבתי לראות ולשמוע שיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין הצטרף למועדון המפוקפק הזה.
הסיבה די ברורה, גם אם אדלשטיין יכחיש אותה, והיא קשורה לתוצאות ההתנגשות החזיתית שהייתה לו מול ראש הממשלה נתניהו באירועי יום העצמאות. אדלשטיין חטף 'נוק אווט' בזירה הציבורית, ומאז הוא תר אחר סוס מתאים כדי לשוב לקונצנזוס, לפחות במחנה הימין.
ואיזה סוס (פוני) מצא אדלשטיין?! השואה הארמנית.
אדלשטיין יודע או לפחות אמור לדעת שההתעסקות בנושא הזה על ידו בימי משבר וניצוצות אש משני הצדדים, היא מסוכנת והעובדה שהוא נוטל לעצמו את הזכות בתור יו"ר הפרלמנט הישראלי להתייצב בראש התובעים הכרה רשמית בשואה הארמנית, משמעותה: הפסד עצום למדינת ישראל ורווח מלא לאדלשטיין.
אין כאן התייחסות ערכית מהותית לשואת הארמנים, ההתייחסות היא במישור ההתנהלות המדינית והאחריות הלאומית לאינטרסים הגלובליים של מדינת ישראל.
נקעה נפשי מהציניות של הפוליטיקאי הישראלי. היא דוחה, ובעיקר מסוכנת. כי במשחקים מעין אלו, תמיד, אבל תמיד הפוליטיקאי הבודד ירוויח והמדינה והכלל יפסידו.
חדר מיון או מוקד רפואי
כישלון ידוע מראש
השבוע בחרה וועדת המכרזים של עיריית קריית שמונה במפעיל של המוקד הרפואי בקריית שמונה. חמש שנים לאחר ששרת הבריאות יעל גרמן הביאה לסגירתו של חדר המיון הקדמי והשר/סגן השר יעקב ליצמן עשה ככל יכולתו כדי לטרפד פתרון אחר (חדר מיון קדמי) זולת פתיחת מוקד רפואי.
ברשותכם, לא אתייחס הפעם ל'רעים' בסיפור שעל מצפונם רובץ כישלון פתיחת חדר המיון הקדמי, ליצמן את גרמן.
אתייחס לאלה מבינינו שבמעשיהם והתנהלותם בנושא יצרה מצב של 'אפס סיכוי' להצליח במאבק לפתיחתו של חדר מיון קדמי.
כמו בכל הסיפורים הגדולים, גם הסיפור שלנו מתחיל (ונגמר) במלחמה שאינה לטובת העניין, אלא העניין (חדר המיון הקדמי), הוא תחמושת כדי להשיג דברים אחרים לגמרי.
כמו במשחק הביליארד, כך גם במאבק (מדגיש, לא כולם) השחקנים כיוונו לכדור גלוי אבל התכוונו לכדורים אחרים.
אילו, רק אילו המאבק היה מתנהל כאשר כולם-כולם מרוכזים ומאוחדים לפתוח את חדר המיון הקדמי, כבר היינו שומעים מזמן את צפירת האמבולנסים יוצאים ובאים ממנו.
כמספר השחקנים המובילים, כך מספר הכוונות. כיצד יתכן שבכל פעם שהנושא עלה מצאו 'הנאבקים' כתובת אחת ויחידה למתקפות ולהכפשת שמו, ראש העיר?! כיצד יתכן שבמהלך כל המאבק, כולם ללא יוצא מן הכלל, התעלמו מאחד הגורמים המרכזים שהביאו לסגירתו של חדר המיון, המרכז הרפואי זיו בצפת? להערכתי הזהירה, אילו בי"ח זיו היה מגלה נכונות לפתיחתו המחודשת של חדר המיון הקדמי, סיכוייו להיפתח היו קרובים למאה אחוז.
כיצד יתכן שהמקהלה המתוזמרת בכתבות מוזמנות לא מצאה לנכון ולו פעם אחת לתקוף ישירות את האחראיים הבלעדיים למתן שירות רפואת חירום במדינת ישראל, שרי הבריאות וסגני שרי הבריאות?
החטא הקדמון הוא במאבק שלכאורה היה בעד פתיחת חדר מיון, ולמעשה התמצה במסע הפגיעה הפוליטית בראש העיר ובעירייה. ההתנהלות הזאת הסיטה את האש מהמטרה הנכונה והרלבנטית משרד הבריאות, וכוונה לכתובת הלא נכונה.
חברות וחברים יקרים. בסרטים יש בלוף, בפייסבוק יש בלופים ומצגי שווא. בחיים, האמת מתגלה, אם לא אתמול אז היום.
ולכן, אלה המלינים על כך שלא יהיה חדר מיון בקריית שמונה, שייגשו רגע לראי ויסתכלו על עצמם, כשהם לבד.
