היום ה-20 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

השבוע שהיה – 04.07.2014

היה קשה. יהיה טוב, בעזרת השם ובעזרתנו

המתח וחוסר הוודאות נפלו באחת באלפי וואטים ביום שלישי בערב עם היוודע דבר מציאת גופותיהם של איל, גיל-עד ונפתלי זיכרם לברכה.

במהלך ח"י ימים (כמה אירוני…) הצליחו שלושה נערים-ילדים אנונימיים לעשות מה שלא הצליחו לעשות רבנים ראשיים (שניים), ראשי ממשלות (לך תספור…), שרים, ח"כים ומכונים ל'שלום'. שלושת הנערים איחדו עם שלם ללב אחד. לב אחד שפעם ודפק יחד, שאהב וחיבק יחד, שבכה וקיווה יחד. ח"י ימים שהביטוי "מדינת ישראל מדינת היהודים" קיבל משמעות מעשית של שותפות גורל. השלושה 'שלפו' מתוך המושג 'מדינת כל אזרחיה' את מי שנלחמים על זכותם הבסיסית להתקיים מעל האדמה הזאת. לרגע יכולת לאפיין בפרופיל אנושי את אלה שאיכפת להם מאחיהם, מבני עמם. פתאום הסתבר שלהיות יהודי פשוט להגדרה: ראית אותם עם כיפה ובלי כיפה, עם ציציות משתלשלות ועם ציציות-ראש דמויי ראסטות, ראית את ה'פינגיוונים' לצד לובשי ה'זית' ראית את עם ישראל בתפארתו, בכאבו ובתקוותו.

…אין מה להוסיף על אוקיאנוס המילים שנשפכו במהלך ימי היעדרותם של החטופים, ובשיאם עם מציאת הגופות. שוב נתקלנו בבליץ של דוברים, דברנים, פרשנים, כתבים והמון קשקשנים שבמקום להקל מעלינו את המועקה הם רק הרגיזו ועיצבנו. מחיר חופש הביטוי, קוראים לזה.

ובכל זאת.
המשפחות: המודל הישן והמוכר של המושג 'משפחה' נחשף במלוא הדרו. פתאום, יש משמעות עמוקה, אחרת למושג הזה 'משפחה'. המשפחות שהכרנו בנסיבות הטראגיות הללו הובלו וניווטו על ידי לא אחרות מאשר הנשים, האימהות הרעיות. הן רצו עד קצה העולם (עד שוויץ…) כדי להביא לשחרור בניהם. הן הנהיגו, הן הובילו והן נתנו את הקצב בכל רגע ורגע שחלף.

עד אשר הגיעה הידיעה המרה.

בימים בהן הערבוב גדול וכל אחד מרשה לעצמו, לעיתים תוך הפעלת אלימות מעונבת וצחת לשון, להגדיר מושגי יסוד כמו: משפחה, זוגיות וחופש ככל העולה על דעתו, היה חשוב לקבל להיות עד וצופה לדבר האמיתי, הדבר שעומד במבחני חיים אמיתיים. משפחות שאער, פרנקל ויפרח, אנחנו מצדיעים לכם, אנחנו מודים לכם על השיעור האצילי שהעברתם לנו ולכל העולם אהבה מהי.

תקשורת: התקשורת הישראלית חייבת לעבור 'חינוך מחדש' לאור הכשלים החוזרים ונשנים בעת אירועי קטסטרופה כמו חטיפת ורצח הנערים. שוב, מוסרים הפילטרים הבסיסיים וערוצי הטלוויזיה השונים מעבירים ללא כל ביקורת או סינון הכל, והכל אומר הכל. לא יתכן שכל פעם מחדש הצופים יצטרכו להיות שבויי רגש למירקע, ליונית לוי ולמשה נוסבאום במופעי האימים שלהם. נמאס להיות קהל שבוי לאנשים האמורים לדווח ולספר על הקטסטרופה, להיות חלק מהקטסטרופה לצופים.

היות וזה קורה פעם אחר פעם, צריך לומר בבהירות שערוצי הטלוויזיה חייבים לעשות חשבון נפש ולאמץ מתכונת התנהגותית שונה ממה שהיה עד עכשיו.

המתנדבים: החלק שתמיד תמיד מחמם את הלב וגורם לך להיות שמח שאתה חלק מהאנשים הנפלאים הללו. הם מתייצבים במקום, נוטלים על עצמם משימות, מבצעים אותן ובתום המשימה, הם נעלמים ומתמזגים חזרה עם נוף חייהם.

עוכרי ישראל: זה פרק שהייתי שמח להפריד אותו פיזית מתוך הדברים הנכתבים כאן, אבל…

מה לא נאמר עליהם, ומה לא נכתב?! הצמד טיבי-חנין הפך לסמל התיעוב בכל הקשור למלחמה הבלתי פוסקת במרחב שלנו. לא שאיני מתרגש מדבריהם, ממש לא. אני כועס עלינו, על אלה מביננו שהפתיל שלהם קצר והם 'משתפים פעולה' עם הצמד הזה. איני מבין איזה 'תענוג' יש לשמוע את דברי הבלע והשטנה שפיהם. חברים, רק אתם מעצימים את כוחם של החלאות הללו. רק אתם מעניקים להם דלק להמשיך ולתקוע את האצבעות בעיני עם ישראל. רוב כוחם בא מהתקשורת, תאמינו לי. תיקחו להם את הטלוויזיה והרדיו והם לא שווים דבר. אז קדימה ללחוץ על הכפתור הנכון.

ועוד דבר.

עם כל הזדהותי עם העם שלי ובניו, אסור להיגרר לתגובות הפורצות את גבולות החוקים שמדינת ישראל מושתתת עליהם בשום אופן. כל הדיבורים והמעשים על נקמה מיותרים כי נאמר כבר במקורותינו "אל נקמות השם, אל נקמות הופיע". אל תתעסקו בדברים שהם גדולים עליכם, השאירו את העבודה למי שיודע לעשות אותה באופן הצודק והמדויק, הקדוש ברוך הוא.

ולסיום, שיהיה התחלה לסיפור חדש.

אני שמח שנולדתי יהודי, אני שמח שלמרות הכל, אני יכול לחיות כיהודי במדינתו ואשמח למות כיהודי אחרי מאה ועשרים. זה גם מה שאני מאחל לכם אחים ואחיות יקרים.

 

על מנהיגות ומנהיגים בעת הזאת

  אני 'מת' על אלה שקוראים לאחרים 'לא להתלהם', כאשר הם מחזיקים בדעות אחרות ובאידיאולוגיה הפוכה משל אלה ש'כיכבו' בפרשה האחרונה, ולא רק החטופים ובני משפחותיהם.

לעיתים, נדמה שמדובר במכונה אנושית אשר מתכנת-על הזין את המוח שלו בנתונים ובהתנהגות מותנית למקרים כאלה, למקרים שיריביהם מהיום-יום 'אוכלים אותה'. האמירות הקרות והמנוכרות, תמיד אותו הדבר. 'אסור לנו להתלהם!' 'אנחנו לא נרד לרמה שלהם!' 'צריך להבין גם את הצד הפלסטיני!'. 'אני מגנה את הרצח, משני הצדדים!' ועוד אמירות ארסיות מן הסוג הזה.

אז קודם כל צריך לומר באופן ברור. אין כאן משוואה מתמטית. אנחנו לא נמצאים על זוג מאזניים אשר צריך לחפש את ה'איזון'.

ולכן, כל הניסיונות הנואלים של חברי כנסת ערביים, פרשנים פוליטיים או מדיניים וכמובן עיתונאים צדקניים לחפש באופן מלאכותי את האיזון, חייב להידחות בשתי ידיים.

הדבר חמור שבעתיים כאשר 'האיזונים' הללו באים מצידם של פוליטיקאים שונים, חלקם גם מהימין, עד כמה שזה נשמע מוזר.

צריך להיות ברור שהאינטרס העליון שלנו, של כולנו שמדינת ישראל תהיה מדינת חוק איתנה. החוק הוא המגן האמיתי שלנו מפני הידרדרות לפינות מסוכנות. מקור הסמכות יהיה בעל לגיטימציה גבוהה ביותר ולא תכורסם על ידנו במסעי נקם, תגובה ותג מחיר. זה האינטרס שלנו, של כולנו.

אנושי מאוד לרצות נקמה באלה שעשו את המעשים הנפשעים הללו, אבל חכם ונכון להשאיר את ה'נקמה' והטיפול בידיים הנכונות: משטרת ישראל, הפרקליטות ובתי המשפט.

נשמע כרגע מוזר, אבל אני משוכנע שאחרי שהרוחות יירגעו, נבין שזה האינטרס של כולנו להיות יחד במסע הארוך והקשה של תקומת עם ישראל במדינת ישראל. ולא רק של מי שכותב טור בעיתון.

 

 

גילה אלמגור היא סרטן ברוח האומה

נשמע מזעזע, אהה?! נכון, גם אני הזדעזעתי כאשר אלמגור אמרה את הדברים הללו על הדתיים בתל אביב. כמה חוצפה, כמה חוסר רגישות כמה יהירות יכולים להיות באישה אומללה אחת.

אני מגיב כי על אמירות כאלה אסור לעבור בלא תגובה. כי בכל זאת, יש לגברת כמה וכמה תארים ביניהם כלת ישראל ומלכת הקולנוע הישראלי.

כן, ותפקידה הראשון היה זונה בסרט "מלכת הכביש" של מנחם גולן ויורם גלובוס. סתם, נזכרתי…

 

נסיים בטוב

תראו, אין לנו הרבה דברים בימים אלה שאנחנו יכולים להתרפק עליהם בהנאה ו'לשכוח' מהעולם. אבל יש לנו אותנו. כן, יש לנו משפחה וחברים, שכנים ומכרים שאיתם תמיד אפשר להרגיש בנוח. אפשר לדבר איתם על נושאים כמו כדורגל, ומונדיאל ואפילו לשבת יחד על כוס בירה קרה ופיצוחים ולנתח את מהלכי המשחק של מסי וניימר, למסור ד"ש לאימו של השופט ואפילו להרגיש תחושה של שייכות ולהיות תמיד עם הנבחרת המנצחת, גם אם היא מתחלפת באחרת. והעיקר להגיע לגמר ולזכות בגביע.

שבת שלום אוהב אתכם הרצל בן שאר. 

 

  

אולי יעניין אותך

Bottom ad