היום ה-18 בנובמבר , 2017

Select your Top Menu from wp menus

סירבה להתגרש במשך שנים -תשלם לגרוש 53 אלף שקלים

מצב כלכלי קשה אליו נקלעו אישה ובעלה הכריע את הכף והוביל לפרידתם. כאשר הבעל עזב את הדירה המשותפת ולא חזר אליה עוד. בסמוך לעזיבתו הגיש הבעל תביעת גירושין.

כעבור  5 שנות התדיינות, הגיע בית הדין הרבני למסקנה כי אין עתיד לנישואיהם, וחייב את הצדדים להתגרש.

 

אולם, האישה סירבה לתת לבעל גט, אלא אם ייענה לדרישתה לקבל את כספי הפנסיה שלו לאחר מותו (על אף שאינה זכאית לכך לפי החוק). הבעל שסרב לכך, המשיך יחד עם בית הדין הרבני להתעקש על מתן הגט, אולם דבר לא עזר.

לבסוף, לאחר תלאות, הסכימה האישה לגירושין, והצדדים התגרשו.

 

כשנה לאחר הגירושין הגיש נגדה הגרוש תביעה, בין היתר לפיצוי של 440 אלף שקלים בשל סרבנותה. לטענתו במשך כ 11 שנים (מיום הגשת תביעת הגירושין ועד לגירושין בפועל), נותר כבול בנישואין בהם לא חפץ, נפגעה יכולתו לשקם את חייו ולקיים זוגיות יציבה.

זאת, בנוסף לצער וההשפלה, וההליכים המשפטיים האינסופיים שנאלץ להיגרר אליהם בשל התנהלות האישה.

 

האישה טענה, בין היתר, כי מי שעיכב את הגירושין הוא הבעל, שלא היה הוגן כלפיה וסרב להגיע איתה להסדרים רכושים לגיטימיים, ביודעו כי היא חולה, נכה ומצויה בקשיים כלכלים.

עוד טענה כי בפועל לא נגרם לבעל נזק, כיוון שבהיותו גבר, המשיך בחייו וניהל מערכות יחסים, כאשר ממילא לא התכוון להינשא בשנית, למרות שבית הדין הרבני אפשר לו לקבל היתר לנשיאת אישה שנייה.

השופטת שדנה בתיק קיבלה את התביעה בחלקה, לאחר שקבעה כי במעשיה, פגעה האישה ביודעין בחירותו של הגרוש ובזכות לאוטונומיה, באופן המזכה אותו בפיצוי.

נפסק, כי האישה הייתה מודעת היטב לכך שכבילת הגרוש לנישואים ריקים מתוכן גורמת לו לסבל, אולם בחרה להתעלם מרצונו, כמו גם מהתראות בית הדין הרבני, אשר הבהיר לה לא אחת כי התנהגותה מהווה סרבנות פסולה.

נפסק כי השימוש שעשתה האישה באי מתן הגט כאמצעי לחץ כדי לקבל זכויות רכושיות שאינה זכאית להן, הינה התנהלות רשלנית וחסרת תום לב.

עוד הוסיפה השופטת, כי אמנם  מדובר בגבר, אשר יכול היה לקבל היתר נישואין שניים, ואף להקים משפחה וילדים מבלי שאלו יהיו ממזרים, בניגוד לאישה עגונה, אולם אין ספק שגם לגבר נגרם נזק בר פיצוי, לאור הפגיעה בזכותו להיות חופשי ולהחליט באופו עצמאי על חייו.

באשר לתקופת הסרבנות, נקבע כי זו תימנה מרגע שלאישה לא הייתה כל עילה סבירה להמשיך התדיינות, היום שבו נתן בית הדין הרבני פסק דין שחייב אותה להתגרש, 5 שנים לאחר פתיחת תיק הגירושין.

באשר לסכום הפיצוי, קבעה השופטת כי הפגיעה במקרה זה לא הייתה מאוד גדולה, שכן בין השאר, הבעל הצליח לנהל מערכות יחסים נוספות, לא נגרם לו נזק כלכלי והאישה בסופו של דבר הסכימה לגט.

עוד הוסיפה, כי לא ניתן להתעלם ממצבה הכלכלי והפיזי הקשה של האישה, ולכן נפסק כי תשלם לגרוש פיצוי של 10 אלף  שקלים על כל שנת סרבנות ובסך הכל 53 אלף שקלים.

בנוסף, חויבה האישה בהוצאות ושכר טרחת עורך דין של 5,000 שקלים.

 

 

 

 

 

 

בית המשפט: ניתן להוכיח אבהות גם ללא בדיקת רקמות

 

הליך פשוט הסתבך בשל עקשנות המדינה, בתביעת אבהות שהגישה קטינה לאחר שהאב הנטען נפטר בפתאומיות, טענה אמה כי לא הספיקה לרשום את הקטינה כבתו, אולם כולם, לרבות הקטינה עצמה ומשפחתו המורחבת, יודעים כי זו בתו. המדינה התעקשה על בדיקת רקמות, גם כשהאם טענה כי אינה יכולה לממן את הבדיקה היקרה.

מה קבע בית המשפט?

 

האב הנטען נפטר בפתאומיות מהתקף לב, לפני שהספיק לרשום את הקטינה כבתו במשרד הפנים. לפיכך הגישה הקטינה, באמצעות אימה, תביעת אבהות לבית המשפט לענייני משפחה.

 

לטענת האם, היא ניהלה עם המנוח קשר זוגי, אך לא נישאה לו. כשנה לאחר שהכירו נכנסה להיריון ממנו והקטינה נולדה.

המנוח, כך טענה, הכיר בקטינה כבתו והקטינה ראתה בו כאביה ואף קראה לו "אבא".

לתביעה צירפה האם תמונות בהן נראה המנוח, בין היתר, כשהוא מקלח את הפעוטה וחוגג עמה יום הולדת בגן. האם הוסיפה כי משפחתו המורחבת מכירה בקטינה כבתו, וכך גם ילדיו מנישואים קודמים.

המדינה בתגובה, דרשה כי אבהות המנוח תוכח ביולוגית, באמצעות בדיקת רקמות.

לטענתה בצב בו מדובר באדם שנפטר ולא יכול להביע את עמדתו, ביצוע הבדיקה מחייב.

האם טענה כי עקרונית, היא אינה מתנגדת לבדיקה, אל היא לא יכולה לממן אותה, שכן כשמדובר באדם מת עלות הבדיקה יקרה ועשויה להגיע לסכום של כ 7,500 שקלים.

היא הדגישה כי כל בני משפחתו של המנוח ובכלל זה גם גרושתו הסכימו לתביעה, ובכך די כדי להוכיח כי דבריה אמת.

למרות זאת עמדה המדינה על דחיית התביעה ככל שלא תבוצע בדיקת הרקמות. נטען, כי האם בכלל לא הוכיחה שניהלה עם המנוח מערכת יחסים זוגית תחת קורת גג אחת, וכי "נימוק חסרון הכיס אינו משכנע".

בניגוד לעמדה זו, קיבלה השופטת את התביעה. לדבריה אמנם בדיקת רקמות היא הראייה הטובה ביותר לאבהות, אך אין לשלול את האפשרות לשכנע את בית המשפט באבהות, גם בדרכים אחרות.

נפסק, כי לא ניתן להתעלם מכך שעדים רבים מכירים את הקטינה כבתו של המנוח, בהסתמך על ההיכרות עמו, עם הקטינה ועם אמה. בפרט, כאשר גם גרושתו, שאין לה כל אינטרס בתביעה מודה בכך.

 

מעבר לעדויות אלו שהותירו רושם מהימן, הזכירה השופטת את התמונות הרבות שהציגה אם הקטינה.

לעומת שלל עדויות אלו, ציינה השופטת כי המדינה לא הביאה כל ראייה שמערערת את גרסת האם. אם כולם משוכנעים שהמנוח אבי הקטינה, אין לפקפק באמיתות התביעה, קבעה השופטת והוסיפה, כי לא ניתן להסיק שהאם משקרת רק כיוון שאינה יכולה לבצע את הבדיקה מטעמים כספיים.

עוד נפסק, כי בניגוד לעמדת המדינה, לא צריך לחיות באותו בית כדי להביא ילד לעולם.

לבסוף, הוסיפה השופטת, כי הצהרת האבהות משרתת גם את טובת הקטינה, אשר גדלה כל חייה בידיעה כי המנוח הוא אביה וקיימה עמו ועם משפחתו קשר רצוף.

 

לפיכך, הצהירה השופטת כי המנוח הוא אבי הקטינה והורתה על החלפת שם המשפחה של הקטינה לשמו של המנוח. הוצאות לא נפסקו.

אולי יעניין אותך