עמיר פרץ – גיבור ישראל
שלא כמנהגנו, הטור השבוע נפתח בדברי תודה מעומק הלב לאיש אחד שבזכות שיקול דעתו הנבון ועמידתו האיתנה מול רבים וטובים בצה"ל ובמשרד הביטחון, מדינת ישראל נקייה (עד לרגע כתיבת שורות אלה) מפגיעה בנפש.
שמו של האיש עמיר פרץ שר הביטחון של מדינת ישראל בעת הדיון על המשך פיתוחה של 'כיפת ברזל'.
עמיר, תודה לך על שהיית במקום ובזמן שהיה צריך מישהו שיקבל את ההחלטה הנכונה. זה לא מובן מאליו שפוליטיקאים/מדינאים מקבלים החלטות נכונות לטובת מי שהם מייצגים.
אני מניח שלא הרקורד הצבאי מצ'ואיסטי שלך הביא לקבלת ההחלטה הנבונה, אלא משהו אחר. שיקול דעת ותבונה אישית נכונים.
היום, כאשר אנו נוכחים לדעת שכיפת ברזל מצילה את חייהם של עשרות ומאות מתושבי ישראל, אנחנו יכולים גם להבין ולהעריך את אישיותך ואת עבודתך הציבורית משך שנים. ולמרות זאת, לפעמים גם לא להסכים לדעותיך.
עמיר פרץ אתה זכאי להתהדר בתואר גיבור ישראל. גבורתך לא באה לידי ביטוי בשדה הקרב במעשה גבורה חד פעמי, אלא בהצלה של מאות ואלפים מתושבי מדינת ישראל מפגיעות גוף ונפש.
תודה לך עמיר, היקר.
נ.ב
רגע של נחת היה השבוע כאשר האלוף (במיל') טל רוסו התוודה במשדר טלוויזיה ואמר "הייתי מאלה שהתנגדו לכיפת ברזל. אני שמח שדעתי לא התקבלה".
כשחוסר הבושה הופכת לנורמה
השבוע קיבלנו אישור שמדינת ישראל משתרעת בין חדרה לגדרה. האישור רשמי ומוחלט.
במהלך ירי הרקטות של חמס לעבר ישראל ונפילה שהייתה בחדרה, עלתה כתובית בערוץ 2 בזו הלשון "מדינת ישראל תחת מתקפת טילים". חייכתי, והאמנתי שהייתה פליטת קולמוס של אחת הכתבניות. אבל לא! הכתובית הזו ליוותה את השידורים גם למחרת.
לקרוא ולא להאמין. …בעצם להאמין להאמין.
ועידת קרקס השלום
השבוע התקיימה ועידת השלום בחסות עיתון הארץ (לאנשים חושבים שהם חושבים…).
איני נגד ועידות שלום, אבל חש לא בנוח כאשר שותלים בכח את עולם הרצונות לעולם המציאות.
המארגנים עמדו בהצלחה במשימה הראשונה אולם כאשר הסתיימה הרצת הקמפיין בטלוויזיה (שני יונים חוטפים ענף של זית זה מזה…), באה המציאות וטפחה על פניהם.
שר בישראל, נפתלי בנט נשא נאום מתריס בפני הנוכחים והציג את האני מאמין שלו, שעיקרו 'אין עם מי לדבר, יש מול מי להילחם'.
שריקות הבוז היו לגיטימיות כל עוד הושמעו במהלך ההרצאה, אולם בתום דבריו, כאשר השר בנט ירד מהבמה הוא הותקף באגרוף בגבו. גינוי, לא היה, כמובן.
בהמשך, מה שנפתלי בנט לא הצליח לבטא במילים הצליחו הפרטנרים של יוזמי ומשתתפי ועידת השלום לחוות על ידי השותפים הפוטנציאלים ל'שלום', אנשי החמס שהבריחו את כל המשתפים מהאולם, להוציא את ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין.
בכל זאת צריך להעריך שבמחנה ה'שלום' שומרים על מאזן יפה של אחד לחמש מאות גם כשהם בורחים…
בקור רוח ובנחישות
החודש האחרון ירשם כאחד התקופות היותר מוצלחות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתפקידו כראש ממשלה.
למרות האירועים הקשים שליוו את חטיפת ורצח שלושת הילדים אייל, נפתלי וגיל-עד ז"ל, והדרישה לתגובה קשה ומידית נגד החמס שעמד מאחורי החטיפה והרצח, ראש הממשלה התעקש לצעוד בדרך המנהיגותית הנכונה לספור עד עשר, לבדוק, לוודא, להכין את הצבא ורק אז לצאת למבצע 'צוק איתן'. קריאות הגנאי כלפי נתניהו הוכחו כעוד ביטוי של מי שמימלא לא אהב/אוהב את בנימין נתניהו ושחרר קיטור, ולא תגובה מושכלת ועניינית.
נ.ב
פעם אחרונה שראש ממשלה, אהוד אולמרט, הגיב ב'עצבים' היה במלחמת לבנון השנייה שלמרות המכה שקיבל החיזבאללה, העורף וצה"ל סבלו אבדות כואבות.
מסתבר, שעדיף להיות נתניהו מאשר אולמרט…
"אני מתביישת להיות ישראלי",
אמרה כלת פרס ישראל גילה אלמגור
בשבוע שעבר התבטאתי נגד דבריה השפלים של גילה אלמגור כלפי מה שבעינה מתפרש כ'כפיה דתית'. וכולה מדובר בכפיית חוק של מדינת ישראל במרחבי מדינת תל אביב.
השבוע, עלתה הגברת שוב לבמה למערכה ב' של מחזה ההזיות שלה ואמרה תוך כדי שצה"ל מגיב לירי הרקטות של החמס לעבר יעדים אזרחיים בישראל שהיא "מתביישת להיות ישראלית".
השבוע אפשר לציין שמחלתה מתבטאת בתחום בריאות הנפש. אם איני טועה בכללית 2700* יקבעו לה תור בהקדם. מגיע לה… בכל זאת כלת ישראל.
מה אתם מבסוטים?!
תושבי קריית שמונה סבלו די מהבטחות סרק של פוליטיקאים ציניים ושילמו בבריחת מיטב ילדיהם לערים אחרות & זהו, כאן חייב להסתיים הפרק של הדיבורים ולעבור למעשים או לבניית שכונת יובלים
לפני שנה בדיוק, לקול תופים ומחולות הונחה אבן פינה לשכונת יובלים. כפי שעינכם הרואות, בחזית התייצבו השרים סילבן שלום, השר לפיתוח הנגב והגליל והשר אורי אריאל שר השיכון.
מצהלות השמחה שליוו את הנחת אבן הפינה גרמו לרבים בעיר, בעיקר זוגות צעירים וחסרי דיור לחשוב שהנה הנה עומדות לצמוח דירות בהיקף חסר תקדים. והראיה, שרי ממשלת ישראל נחשפו בצריח והראו את פניהם השוחקות. כדי לחזק את תחושת האמינות, הודיע ראש העיר הרב ניסים מלכה שנמסר לו שכבר בחודש מרץ אלפיים ארבע עשרה יחל השיווק.
…תיכף חודש אוגוסט נופל עלינו ולא רק שלא רואים את המלט והבלוקים, אפילו מתגלים חסמים חדשים מעכבים ומונעים את תחילת בנייתה של שכונת יובלים.
על פיסת הקרקע המדוברת נשפכו ים של דמעות (של הצעירים) וים של משכורות לפקידים ופוליטיקאים שהיו צריכים לספק את הסחורה ולא עשו זאת.
יש שלב שחייבים להסיר את הכפפות ולהטיח בפניהם של האחראיים את האמת ואת הכאב. ממשלת ישראל באמצעות שליחה, במקרה הזה שר השיכון צריכה לספק פתרונות ולא להיגרר אחרי יוזמות הטרפוד של כל מיני גורמים שדבר אחד מעניין אותם, הם עצמם.
המצב הגיע אל מתחת לקו האדום בו זוגות צעירים נוטשים, לא עוזבים, נוטשים את ביתם, משפחתם, חבריהם ועולים דרומה בכאב ובכעס על כך שאין כאן דירות.
המצב חמור במיוחד היות ומלאי הדירות הפוטנציאלי נמצא תחת ידיהם של מתווכים ומשקיעים ובעקבות כך מחירי השכירות והקניה גבוהים בעשרות אחוזים ממה שהיה אפשר להשיג במצב טבעי.
אין בליבי טענה כלפי המתווכים, כמובן, אבל כאשר כל שוק הדירות והבתים 'חולה' ואינו מתנהל בטבעיות, כל תזוזה שלא כדרך הטבע מחריפה את המצב עד כדי בלתי נסבלות. מי ש'מציל' את המצב הם הסטודנטים שהפכו להיות לסוג של 'קהל שבוי' ובכל מקרה הם שוכרים דירות, כי באוויר אי אפשר להקים בית.
הכתובת האחת והיחידה לפתרון הבעיה היא ממשלת ישראל, שר השיכון והעומד בראשה. טוב יעשו הזוגות הצעירים אם יתארגנו סוף-סוף ל'מלחמה' על הבית שלהם. חמש עשרה שנים של המתנה, סיפורים, דחיות ועיכובים חייבים לבוא לסיום, כי לא נשארו תירוצים ובסוף גם לא יישארו כאן צעירים.
