רק שכרגע אני שרוע ללא ניע על הספה בסלון. חלושס כללי משתלט לי על כל איברי-הגוף. אני תקוע במבט מזוגג מול תנור-החימום. ברקע הטלוויזיה משדרת את ערוץ הכנסת. השלט רחוק מדי. אני לא מוצא כוחות נפשיים ו/או פיזיים להגיע אליו ולהחליף ערוץ. כל הגוף מאובן. כל תנועה מחושבת. עננה של נזלת סותמת לי את האף. מערפלת לי את המוח. אבד לי הקול (אני מכיר כמה אנשים שחלמו על היום שבו זה יקרה). בתוך הגרון שלי חבורת סטרפטוקוקים מקימה קואליציה (הלוואי שהייתה אנטיביוטיקה גם נגד קואליציות אחרות שמוקמות בימים אלו). זה מרגיש כאילו בתוך הגרון תקועה לי חרב. כל פעולת בליעה משחיזה אותה יותר. השקדים שלי בגודל אגוזי-מלך, הפה שלי פעור לרווחה מכיוון שאני נושם בלעדית דרכו מאז העיצומים שכפה האף שלי על מערכת הנשימה, הוא מתייבש מהר מדי ובאופן כללי מעניק לי מראה של מטומטם. אני שוחה בבריכה של רחמים עצמיים. חוץ מלשחרר מדי פעם איזה קרעכצען חלוש שחושף שורשים יידישאים, אני לא מצליח להתבטא. אני מרגיש כאילו דרסה אותי רכבת. כאילו אני מסטיק לעוס. כאילו אני סדאייב וקדאייב והחיידקים הם אוהדי בית"ר. נראה לי שאני חולה.
כשאתה חולה יש זן של אנשים שמתקשרים לדרוש בשלומך. הם מתקשרים אליך כדי להרגיש יותר בריאים בעצמם, הם מתקשרים אליך כדי לנסות להשלות אותך ובעיקר את עצמם שאכפת להם, הם מתקשרים אליך כדי לוודא שאתה באמת חולה, אבל בעיקר הם מתקשרים אליך, כדי לספר בגאווה תמוהה על הפעם ההיא שהם היו כל-כך חולים שלהשוות בין המצב שלך עכשיו ליד מה שהם עברו זה כמו להשוות בין אנדרו קנדי, לזר החדש של הפועל גליל-עליון. אחרי שהם דיברו על עצמם מספיק, הם מתחילים לאכול לך את הראש באגדות על תרופת הסבתא שהצילה אותם ואתה ח-י-י-ב לנסות אותה. בלהט של צעיר ישראלי בעגלת דד-סי בפלורידה הם משווקים לך נוסחאות מצילות חיים כאילו אתה ברברה עשירה שמאמינה שקרם פנים מבוץ יעלים לה קמטים שמגהץ לא יכול להציל. המשותף, אגב, לכל הנוסחאות שמציעים לך הוא שהן הומצאו על-ידי תתרנים. בצל עם דבש, ג'ינג'ר מיובש, שום חי, סלרי מת, עראק עם מלח אטלנטי, וויסקי עם מלח גס, וודקה עם מלח מנומס. אה, ותשתה תה. הרבה תה. אוכלוסיית חולי העולם מולעטת דרך קבע באוקיאנוסים שלמים של תה. אני כמעט משוכנע שיש איזה משרד יחסי-ציבור ממש מתוחכם שגרם לנו להאמין שכל תעשיית הרפואה העולמית מושתתת על המים החומים האלה. שקיק-נייר עם חומר בלתי-מזוהה וחוט עם חתיכת נייר בקצה יפתור את כל בעיותינו. ברגע של חולשה, אינני עומד בלחץ החברתי, גורר עצמי למטבח ומכין לי תה. אין ספק, עכשיו המחלה שלי מקבלת משנה תוקף.
אמא מתקשרת אלי, היא דורשת שאלך לקופת-חולים, שאשתה תה ומציעה שאבוא הביתה, "גלגי, אבא יבוא לקחת אותך אם צריך, ונטפל בך בבית." הבעיה היא שגלגי הוא כבר מזמן גל ושבאיזשהו גיל אתה מרגיש לא בנוח לבוא להתנחל אצל ההורים בזמן שאתה חולה. במיוחד כשהמספר 30 מבצבץ באופק והפחד לממש הלכה למעשה את "הילד בן שלושים יש לו חום גבוה הוא שוכב על הספה בבית הוריו." של אהוד בנאי, מרחף מעלי באימה. כשאתה ילד ואתה חולה, (וזה הגיוני שתהיה חולה, הרי אתה ילד וילדים מעבירים את רוב החורף חולים) הכל יותר פשוט. ההורים מטפלים בך, מכינים לך תה, קולים לך צנים (ברגיל זה טוסט, אבל כשאתה חולה זה הופך לצנים), מרסקים לך כדור לתוך מיץ (אחד הדברים הדוחים בעולם, אבל בתור ילד לבלוע כדור נראה לי הגיוני בערך כמו לבלוע את אנטרקטיקה), אתה יכול לבכות, לא ללכת לבית-ספר ולא לסדר אחריך. בגדול הסתדרת. כשאתה מבוגר כל התחומים נהיים יותר אפורים. אני מסרב להצעה של אמא בנימוס ומתפשר על לשתות תה וללכת לקופת-חולים. אני לוקח מספר וממתין. מסביבי כולם נראים בערך באותו מצב שלי. בהגיעי אל הדוקטור, הוא בודק לי חום, דופק, לחץ-דם מסתכל לי בתוך הגרון, מגייס את שבע שנות הלימוד שלו, את חמש שנות ההתמחות ומבשר לי בקור רוח: "נו, אתה חולה, קח אנטיביוטיקה ותשתה תה."
