על רקע השאלה מי ירש את ממלכתנו הצפונית הצנועה, אשתף אתכם במטותא דווקא בחוויותיי. בשבת שלפני שבוע יצאתי לטייל ברחבי העיר, תוך לוחמה ברוחות אימתניות שמסרבות להניח לנו כבר תקופה ארוכה. עברתי באחד הרחובות שאם אי פעם ישקלו להחליף את שמו אפשר להציע את "מעוז החתולים" וזה יתאר נאמנה את המתיישבים החדשים. בינות פחי צפרדע ענקיים, ויש לציין לטובה שיש הרבה פחים, עברו להתגורר חתולים רבים, יחד עם הררי זבל שמתגלעים מכל עבר. על כל פח יושב חתול שעשה לעצמו כתר, כי כמו שידוע זה לא משנה מי מולך בשכונה. בפח שלך, אתה המלך. במקרה באותו השבוע יצאתי לקניות יחד עם בני משפחה מחוץ לעיר, כשהגענו למרכז וחזינו מקרוב בריצוף ההרוס, בפינות המלוכלכות, מבנים רעועים ומהוהים, וזה מבלי להזכיר את ריח השתן ושאריות הזכוכיות השבורות, הם נתנו לקריה את הכינוי "הקריה השבורה". זו הייתה לי פעם ראשונה שלא חשתי נבוכה, אלא דבר חמור מכך, הרגשתי מה שאדם חש כשהוא מבין שבן הזוג שלו לא ישתנה לעולם. השלמה עצובה.
זה נכון, אפשר לחיות עם חתולים ברחוב, אבל לחיות כמו חתול בתוך זבל, זה כבר עניין אחר. כשחושבים על לחיות בעיר, הצעירים מבינינו חושבים על העתיד, על אופק צמיחה, התפתחות אישית, על אפשרויות בילוי, נגישות, כלכלה, השכלה, דברים שפחות מלבבים פה.
והרי לא המצאתי את אמריקה או את קריית שמונה. השאלה היא כמה באמת ישתנה פה אחרי הבחירות. מי יצליח להתגבר על מכשולים כה רבים, שמתחילים עם מצבה הרעוע של העיר במישורים שונים ולא רק בענייני חזות העיר, וממשיכים עם בעיות רגילות של פוליטיקה במקום קטן שבו כולם מכירים את כולם וכולם פתאום חברים שלך מהגן ובני דודים רחוקים שצריכים שתסדר להם משהו. כולם בודאי אנשים טובים עם רצון גדול לעשות ולתרום, אבל מה יקרה בפועל אחר כך? האם מה שהיה הוא שיהיה? נצטרך לחיות ולראות כנראה.
