אימא אוי אימא חבקיני חזק ולעולם יאאאאחיחיחחח. התקליט (פעם היה דבר עגול גדול וכשהיו מניחים אותו על פטפון ועליו את המחט היה מנגן שירים. לפעמים היו שרוט על הפלסטיק והיה גונח ומזייף. לזה קוראים תקליט. לבני הנוער שיודעים מה זה דיסק ולא ראו תקליט מעולם) כבר שרוט. והשיר כבר לא רלוונטי כי מיום ראשון 12.2 י"ט בשבט, השורדת שהייתה אימא שלי 59 שנים, איננה. אמא שלי "השורדת" אידה בת ינקו וסלי סטרול זיכרונה לברכה, מתה מתוך שינה. לא קמה מהשינה בבוקר. בבית אבות בה חיה בשנים האחרונות. אמא שלי פחדה למות ממחלות, כאב או למות בבתי חולים. תמיד בקשה מאלוקים שלה שייתן לה מות בנשיקה. כן אמא שלי הייתה אישה מאמינה, לא דתייה. אבל היה לה אמונה באלוקים. אני חושב שבמשפחה הקרובה שלי רק היא האמינה. אמא שלי הייתה אישה שורדת. אמא שלי הייתה אישה לוחמת. לא הרימה ידיים אפילו שבחיים האחרונים שלה הייתה חייה בישיבה על כסא גלגלים וטיטול על גופה. כבר ספרתי לכם על חייה של אמא שלי. נמלטה מרומניה בשואה, מחנות העקורים באיטליה וחצתה את הרי האלפים המושלגים עם נעלים קורעות ובגדים קצרים. אחרי איטליה, מחנות העקורים בקפריסין וכל זה, בגלל שרצתה להגיע לפלסטינה. לא היו לה חיים קלים וזה הקרין עלי ועל אחי יעקב ז"ל. אבל ממה שאני זוכר וחימם לי את הלב זה שבשנות הצנע שבקושי היה מה לאכול השיגה לבית תפוזים (לפני התקופה שמשאיות הובלה של תפוזים היו מתהפכות בכניסה לנמל חיפה) ובננות, שהיו קשים להשגה. אבל היא רצתה ויטמינים לילדים והשיגה. כשהייתה מחלת הפוליו (שיתוק ילדים למי שזוכר את סוף שנות החמישים), היא יישנה בקופת חולים כל הלילה בשביל להשיג תור שאני ואח שלי נקבל את החיסון. לא אשכח מעולם. זה נראה לכם פשוט. אוי כמה שזה לא היה פשוט. הייתה תקופה אחרת. אימי עבדה בניקוי בתים של אחרים ואחרי שקבלנו את הזריקות לקחה אותנו לבית הספר והלכה לעבוד בניקוי בתים. אבל תמיד כשחזרנו מבית הספר חיכה לנו אוכל מבושל וחם. תמיד טרי ותמיד בחורף נתנה לנו שמן דגים, הכי מגעיל בעולם. עם פלח תפוז בכוח. כי זה שומר על עצמות הגוף. כאשר אחי גסס, הרופא שאל אותו עם בילדות לקח שמן דגים. אחי ענה כן. והתפלא איך הרופא יודע. הרופא אמר לו שרואים לפי חוזק העצמות.
אימא שלי אהבה לשיר ותמיד חלמה להיות זמרת. פעם אחת הופיע ברדיו בוקרשט כשהייתה תלמידת בית ספר. היא למדה אצל הנזירות. ככה זה היה בתקופה ההיא. מאז זה היה פסגת חייה. תמיד שרה בבית ותמיד זכרה את ההופעה שלה ברדיו. אני חושב שזה היה האירוע של חייה.
אימא שלי הייתה אישה מוכה וזה הקרין עלי ועל אחי. היא אמרה שהיא מקבלת מכות אבל נשארת רק בגללנו. וזה היה "הענן" שלי כלפיה. כי אחי עזב מוקדם את הבית ונישא בגיל 16ואני מיד אחרי הצבא התחתנתי והגעתי לקריית שמונה. מפעם לפעם נסעתי לבקר את הורי. לאחר מות אבי, אימא לא הייתה בריאה כל כך ובקשה לבית אבות. הכנסתי אותה לפי רצונה ופעם במספר שבועות הייתי הולך לבקר אותה.
זהו זה נגמר. השאירה ילד אחד, נכדים רבים ונינים. אבל מתה לבד. בלוויה בקושי היה מניין כשבאתי לאסוף את הדברים שלה, אישה שחייה כ-65 שנים בישראל, השאירה רק שיניים תותבות ותמונה שלה עם הנינה לי-ים שהיא נכדתי. זה העולם וזה דרך החיים.
אני מצטער אימא שהייתי ילד לא מי יודע מה. נשארו בי משקעים ואני מבקש ממך מחילה וכפרה. מקווה שתסלחי לי. אבל ישנו דבר שאינני יודע אם עשיתי טוב או לא. מאחר ואין מקום בבית העלמין בחיפה. ולפי בקשת חברת קדישא האוהבים כסף, וזה כבר לספור אחר. קברתי אותך אמא בקבר מעל אבא שלי. שהוא בעלך. (בשנים האחרונות התגעגעת אליו ושכחת את הסבל)
פתחו את הקבר ועשו עוד קומה. אני לא ידע אם תלכו מכות. אני צוחק. אמא שלי אהבה בדיחות טובות ובצעירותה אהבה לצחוק על הכל. רק בזקנה פחדה מהמוות. עכשיו אני מרשה לעצמי לבדח אותה. אני בטוח ששומעת.
נוחי בשלום על משכבך אמא. את היית אישה חזקה ואמיצה. הרבה אנשים יכולים ללמוד ממך מהו כוח רצון. מהי הישרדות בחיים קשים. יואו איזו מורשת את משאירה לי. ממך לקחתי את המלחמה על הצדק. למדתי ממך שהייתי רואה איך נלחמת במה שחשבת שאינו צודק בעברית המקולקלת שלך. אבל לחמת, עד יום מותך. רק על חייך עם אבא לא ידעת ללחום, וחבל. ידעת לעשות טוב לאנשים. מעולם לא עשית רע לשום אדם. אני זוכר את עבודות הסריגה שלך. אין בעולם סריגה כמו שלך, באיזו מהירות סרגת ואיך כל השכנות למדו ממך ובאו לבית ללמוד. הראית להם איך סורגים ו"סוגרים" סוודר. ואיך עושים דוגמאות, מבלי לקחת אגורה אחת. הכל בסבלנות, הכל מתוך אהבה לבריות ואהבה לסריגה. עזרת לאנשים חלשים ונתת צדקה ממה שלא היה לך. זהו אמא. היום את עם אבא. ואני מקווה שנגמר לך הסבל. דור חולף מהעולם והנפילים הולכים מהעולם. לאט לאט.
תהיו טובים. ושבת שלום.
מסבא משה סטרול. ומשפחתו האבלה.
