. כשני שליש מתוכם הן נשים, וכ-45 אלף מהם חיים מתחת לקו העוני וסובלים מבעיות רפואיות, פיזיות, בריאותיות ונפשיות, שהן תוצר ישיר מהשואה ומלוות אותם במהלך כל חייהם, פוגעות בשלוותם ומתגברות עם השנים. כ-40 ניצולי שואה נפטרים מידי יום וכ-14 אלף נפטרים מדי שנה. זאת השנה הראשונה בה מספר הניצולים יורד בגלל התמותה הגוברת. במהלך שנת 2014 נפטרו מדי חודש כ-490 ניצולי שואה סיעודיים לעומת 460 שנפטרו מדי חודש ב- 2013 ו-430 בשנת 2012. בתוך שנתיים יש עליה של 60 במספר הניצולים המתים מדי חודש. איך כל הנתונים האלה מתיישבים עם הודעת האוצר על "עודפי תקציב"
בשנת 2014?
גם השנה לא "הופתענו" מהסטטיסטיקה המבישה על מצבם של הניצולים. גם השנה נערכו טקסים ממלכתיים מרשימים ורבי משתתפים ששודרו בכל רשתות התקשורת ובהם "הוקדשו" גם כמה שורות לכבוד הניצולים המעטים שעוד יכולים להגיע לטקס בכוחות עצמם. גם השנה, ראש הממשלה ופוליטיקאים בכירים עטו שׂק ומחו דמעת תנין על כספי הציבור ששולשלו לכיסן של מפלגות הקואליציה במקום לניצולים, גם השנה איש לא לקח אחריות ממלכתית וציבורית או הסיק את המסקנות האישיות המתבקשות ממצוקת הניצולים.
ואני חוזר ושואל: כמה ניצולי שואה מצפים לשמאות ושיפוץ של מעצב העל גלמין? במת הנואמים המכובדת של עצרת הזיכרון טומאה שוב, ע"י השימוש הציני באיום האנטישמיות הגוברת בעולם, בעוד אטימות האוצר והממשלה למצוקת הניצולים גבתה, גובה ותגבה מחיר הרבה יותר גבוה מאיומי אותה אנטישמיות!
מצבם של ניצולי השואה ששרדו את התופת השלו עצמם שבהגעתם לארץ המובטחת ימצאו בה מפלט ומזור לסבלם, גם אם לא הייתה משלשלת לכיסה את מיליארדי המרקים שקיבלה לשיקומם! העובדות, כמו גם אטימות מקבלי ההחלטות לדורותיהם זועקות לשמים! רבות מהזכויות היסוד הנמנעות, ביודעין, מניצולי השואה, כמו הזכות לחיות בכבוד, הזכות שלא להתלבט אם למות מרעב או למות מחוסר תרופות, הזכות לא למות מקור ועוד, הן ללא ספק הפרה בוטה של חובתו החקוקה של השלטון כלפי כל אזרחיו ומהווה עבירה על חוקי היסוד שהמדינה עצמה חקקה ושל האמנות הבינלאומיות עליהן היא חתומה.
לסיכום, ניצולי השואה חיים כיום במנהרה חשוכה שאין כל בשׂורה בקיצה. לשאלה, האם ניצולי השואה באמת ניצלו? התשובה היא לא רבתי! הם לא ניצלו, הם רק שרדו, כדי להיקלע לטרגדיה נוספת, הפעם איטית יותר, ארוכה יותר ומשפילה יותר, לא מידי הצורר הנאצי אלא מהמדינה בה חיפשו מקלט אחרון, המדינה היהודית שמקדשת את זכרם של אלה שמתו בשואה אך מתכחשת לאלה ששרדו אותה ובחרו לחיות, ולא למות בה. במאזן האימה של השואה עדיפה בעיניי הכחשת השואה על התכחשות לקיומם ולמצוקתם של ניצוליה, שראו בישראל חוף מבטחים, וקיוו בכל נפשם ובכל מאודם להמשיך לחיות בה בכבוד שנשלל מהם בשואה.
יהודה לוי
