זהו סיפורו של זוג אחד, שיר וניב, שהחליט לא לבטל את ההתחייבות 'הרי את מקודשת לי' ולקיים את החופה /// לומר שזה היה אחד לאחד כפי חלומותיה של שיר? ממש לא! /// חתונה שעוד תוספר לנינים /// "שיר שלי, אני פותחת את שערי השמיים ומבקשת מבורא עולם שעוד היום את תכירי את בעלך לחיים, ותתחתנו כדת וכדין תוך שנה". נבהלתי, אבל אמרתי "אמן!" 7 בין קורונה לחתונה יש גם חוויה מתמשכת, היפ-הופ
הרצל בן אשר
כמו כל הסיפורים היפים, גם הסיפור של שיר מתחיל במשהו שאת המשכו קשה היה לנחש. שיר, 24, בתם של איריס ואילן ואזנה, מדריכת 'היפהופ', היא בדיוק מי שהיינו צריכים לימים טרופים של קורונה, וקרנה וטיפוס וכל המרעין בישין. נכון, חג הפסח, חג החירות שבדרך הוא על ראש שמחתנו, אבל אני בטוח שהסיפור של שיר יחמם את ליבכם ויתרום משהו לקופת האושר הציבורית.
מספרת שיר על מה שעברה, ואני כבר מצטמרר…
שיר: "הסיפור האישי שלי. תבינו את כוחו של בורא עולם.
לפני כשנה, הגיעה אליי ידיעה כי יש זוג בדרום ללא אמצעים בכלל שרוצים להתחתן ואין להם שום דבר.
הם תכננו להתחתן בבית כנסת אבל אפילו סעודה ל-10, מניין לברך עליה אין, שלא נדבר על חליפת חתן ושמלת כלה".
ממשיכה שיר ומספרת "הצטמררתי לשמוע. מסכנים איך אפילו סעודה בבית כנסת אין? אבל, ברוך השם עם ישראל התגייס למטרה הזאת.
כל מה שחלמתי לעצמי, הגשמתי להם בחתונה יחד עם העם הצדיק שלנו. אולם אירועים גדול, עיצובים, לימוזינה, מעצבת אירועים ומפיקת אירועים, די ג'י וסעודה הכי משובחת שיכולה להיות.
…באותו יום שאספתי תרומות, הגעתי למקווה של חברה טובה שלי שהתחתנה והיא בירכה אותי בתפילה הכי חזקה בעולם "שיר שלי, אני פותחת את שערי השמיים ומבקשת מבורא עולם שעוד היום את תכירי את בעלך לחיים, ותתחתנו כדת וכדין תוך שנה". נבהלתי, אבל אמרתי "אמן!".
הגעתי לבית בלילה ובכניסה לבית ניב שלח לי הודעה במטרה לתרום כסף לחתן וכלה.
זה הרגע שאמרתי גם לי וגם לו "אתה עוד תהיה בעלי".
…היום אחרי שנה מאז נשואה לניב, אחרי החופה שלי ועכשיו תורי לברך את כל הבנות הרווקות בישראל להקים בית נאמן בישראל ולהיכנס לחופה וקידושין במהרה".
…תודו, שאם זה לא היה אמיתי, לא הייתם מאמינים…
תוכניותיה של שיר ובעלה (והאורחים…) השתבשו במעט, ובהתערבות הקורונה התקיימה חתונה, אבל לא כפי ששיר פינטזה, או שבעצם בחתונת הזוג מהדרום היא הגשימה את חלומה…
שיר מיוחדת, קופצנית, מלאת שמחת חיים ותנו לה רק לרקוד, כמילות השיר. את האנרגיות שלה היא ניתבה לג'אנר מאוד ייחודי במחול, 'היפהופ'.
– מתי גילית שאת 'היפופפיסטית'?
שיר: "התחלתי לרקוד בגיל ארבע, רקדתי את כל הסגנונות. היפ הופ לצערי לא היה, בטח לא בגילאים כאלו, אבל המשכתי לרקוד ללא תחושת סיפוק של 100 אחוז. אבל תמיד הייתי ילדה קופצנית שמחה שלא נחה, התנועות הרכות והעדינות פחות "התלבשו" עליי טוב. עם השנים ההיפ הופ התחיל לטפטף בחוגים בקיבוצים.
לא וויתרתי. שם קיבלתי מלגה לרקוד את כל הסגנונות. השגרה שלי הייתה בית הספר וריקוד מארבע עד תשע בלילה, עם שתי קופסאות אוכל.
הצבא הפריד אותי מכל האושר הזה. אבל לא עצרתי. מיד פתחתי חוג עם שמונה בנות ויום למחרת כבר הגיעו אליי עשרות בנות, התבלבלתי. לא ציפיתי ולא הייתי מוכנה למספרים כאלו.
מהר מאוד התעשתי על עצמי והודיתי לבורא עולם!".
– מה זה בשבילך להיות מדריכת היפופ?
שיר: "וואי זאת שאלה גדולה. בעולם שלנו ובכלל בארץ יש רקדנים מטורפים, מוכשרים וכישרונות מדהימים.
אבל מדריך זה משהו אחר, זה שליחות מסוימת.
את זה מקבלים מגיל 0 קצת קשה לרכוש זאת אפילו עם כמה תעודות.
אני בסיומו של התואר הראשון שלי בחינוך ואחרי תעודות הכשרה ושוב, אני עדיין חושבת ככה, ויותר מזה מרגישה.
עבודה עם ילדים זה עצום, זאת חוויה ענקית.
אם אתה לא אוהב ילדים, אסור לך פשוט להתקרב גם אם אתה אלוף.
אתה לא מעביר סדנא של שעה, אתה מדריך אותם. אתה עובר איתם תהליך".
- מה זה 'מדריך טוב' בעינייך?
שיר: "בעיניי רקדן טוב זה בן אדם טוב, זה גם השלט שלי בכניסה לסטודיו.
קבלת האחר והשונה בחברה זה נושא רגיש אצלי, אני משתדלת כל כך לגרום להם להיות טובים בריקוד ולתת את ההופעה הטובה ביותר שלהם על במה לא על ידי סדרת אימונים קשוחה, אלא על ידי אהבה.
כל הכיף שאני בעצמי עוד צעירה ואני מרגישה שהן עוברות איתי יחד תהליך.
הן עברו איתי צבא, עברו איתי תקופות וחוויות בחיים, וגם תקופת חתונה ובעזרת השם בעתיד ילדים שיהיו …הן פשוט איתי, זה הכי מדהים כאן".
- ואיפה הדיסטנס?
שיר: "ברור שיש הפרדה בין מורה לרקדניות נכון, וצריך להיות אני מסכימה, אבל בדרך אחרת.
היו לי מורות כל כך קשוחות בחיים שאפילו את שם המשפחה לא הכרתי, זה לא אמור להיות ככה. גם בהופעות ובריקודים היה תחושה של קור.
הקשר שלי עם הרקדניות שלי, זה קשר אחר. אנחנו משפחה, אי אפשר להסביר את זה, צריך פשוט לבוא לראות".
– ספרי על הלהקה שלך, הופעות והישגים.
שיר: "אוקי, הלהקה שלי עובדת סביב השעון רצוף הבנות יודעות שאם הן מפסידות אפילו שיעור אחד הן צריכות לעבוד הרבה כדי להספיק להשלים אותו כי כל שיעור של שעה הוא עבודה רצינית וקשוחה.
לפני כמה חודשים התחרינו בתחרות ארצית, רק 10 בנות. הן נראו כמו 100 בנות היחידות מכל הצפון מול 600 רקדנים.
זכינו מקום שני באליפות הארץ.
זאת הייתה חוויה מדהימה מטורפת והישג מדהים!
הן כבשו את הבמה, הערצתי אותן".
– כיצד את שורדת בימי הסגר הללו?
שיר: "בין התקופות הקשות והמבלבלות ביותר, היא גם הייתה כואבת בין הזמנים. מעבר לסטודיו שבכל יום מכאיב יותר שאני לא שם, והן רחוקות ממני גם החתונה שלי לצערי התבטלה אחרי שתוכננה כבר כמעט שנה. עשיתי את כל ההכנות שצריך. גם הרקדניות שלי היו צריכות להיות שם.
אבל לעולם יש תוכניות משלו, והיום אני מקבלת את
זה באהבה. התחתנתי בבית כנסת צנוע עם מספר מצומצם של מוזמנים אנשים. אז נכון לא היה לי סיפור סינדרלה, אבל יש לי את אהוב ליבי לכל החיים.
הכרתי אותו בערך לפני שנה ויש לנו סיפור מרגש ביותר ..העזתי לפרסם אותו ואני עד היום מקבלת הודעות מלאות ברגש ואהבה".
– מהן החלומות המקצועיים שלך?
שיר: "אין סוף, העיתון יגמר…
אבל הכי חשוב לי, והסיפוק הגדול, לגרום לבנות שלי להיות מאושרות, גם אם זה יהיה ריקוד בדשא בחוץ וגם אם זה יהיה בחו"ל הציפייה שלי שהן ירגישו אותו הדבר. ברגעים כאלה אדע שהצלחתי. שיראו ילדה חדשה, או ילדה שטיפה מתקשה ויעזרו לה מבלי שאגש. שיחבקו ויאהבו ויפתרו בעצמן בעיות.
שיהיו בוגרות ואהובות. שינסו לשבור כמה סטיגמות בחברה וינסו לשפר אותה.
דרך אגב ,הדברים האלה קורים .
אפילו בקבוצת גילאי ארבע אצלי.
תודה לאל שנותן לי את הכח והיכולת לעמוד חזקה בשבילן".
שיר וניב אולי לא זכו לארבע-חמש שעות של 'קונפטי' אולם אפשר לאחל להם ולכל הזוגות הנפלאים שהתעקשו לממש את אהבתם זה לזו ולא להיכנע לוירוס אימתני שאפילו אינו נראה לעין, חיים מלאים ועשירים בתוכן, ילדים, הגשמה עצמית ואהבה שתוקפה לא יפוג, בדיוק כפי שהם לא דחו את אהבתם וביטחונם בגלל וירוס אחד, ששמו קורונה כתר. מזל טוב.
הרצל בן אשר
המשפחה שלי – החתונה שלי
יש לי את המשפחה הכי טובה בעולם, אבא לוחם אמיתי ואמא באמת לביאה.
הם נותנים לנו את הנשמה והחיים שלהם, בזכותם אני מי שאני ומה שאהיה.
עברתי ימים קשים שהבנתי שהחתונה שלי מבוטלת, באמת קשים.
לא היה לי זמן להתכונן לעובדה הזאת, רק כמה ימים.
הם חיבקו אותי כל כך וחיזקו אותי.
על השמלת כלה וויתרתי, לא רציתי. אפילו התביישתי ובזכות קטרין בן דוד האלופה, יום לפני החתונה החלטתי להשים את שמלת החלומות שלי אחרי שעבדנו עליה ימים ושעות. הרי אין ילדה שלא חולמת על יום החתונה שלה…
חתונה שתוכננה המון זמן, עד הדברים הכי קטנים, אבל, בורא עולם החליט שאותנו הוא יחתן דווקא בבית כנסת.
פניתי לאמא ואבא 'איך זה קורה לי? מה עם כל מה שחלמתי?' אבל אף אחד לא ענה, גם לא ניב.
אף אחד לא מצא תשובה טובה, חוץ מ-"הכל לטובה".
ניסיתי לחבר לי את זה לראש, אבל זה לא נכנס. התביישתי.
לעולם לא הייתי נוכחת בחתונה בבית כנסת, זה גם לא נשמע כמו משהו שקורה לעיתים קרובות בדור שלנו.
בערב החתונה, בכניסה לבית הכנסת שוב פעם התביישתי, אני עם שמלת כלה ועדיין שום הרגשה טובה אחרת לא קורת.
…בן סנוף הפתיע אותי ודאג שתהיה לי כניסה כמו שחלמתי… התחלתי לשמוח ולהתרגש, אבל עדיין יש בי תחושת עצבות ופספוס.
…היום, אני מצטערת כל כך על התחושות האלו ובעיקר על המילה "בושה".
אז סיפור סינדרלה לא היה לי. אבל היה לי סיפור ייחודי, מיוחד והכי מרגש בעולם, הכי צנוע אישי וקדוש שיכולתי לבקש.
אני יכולה להגיד שבאמת התחתנתי חתונה כדת וכדין.
כולם הקשיבו לברכות, לתפילות, לקדושה!
כולם היו צנועים ומרוגשים.
ניב שלי חיכה לי שם עם החיוך שיכול לרמוס אצלי כל דבר בעולם, מה אני צריכה יותר מזה, בורא עולם?!".
