מתוקף החופש שנפל בחלקי מאז שאני בתקופה של בין עבודות (בתרגום חופשי: חזרתי לגור עם ההורים, ואני האחוז הנוסף באבטלה שעלתה), יוצא לי להסתובב הרבה. ובתור אישה גאה גיליתי ששירותים זה לא עניין של מה בכך. לאור העובדה המרגיזה שנסיעה בתחבורה ציבורית לעבר כל מטרופולין קרוב שלא כולל את טבריה וכרמיאל הוא מעל שעתיים, התחלתי לקחת את עניין הטלת המים בתור פרויקט לאומי. אם מישהו היה ממציא ג'י פי אס שמכוון לשירותים הקרובים, כנראה שהיו מעסיקים אותי (הנה, זרקתי כפפה לממציא אפליקציות, הזכויות שמורות לי). התוודעתי למרבית השירותים באזור תחנות האוטובוסים, ויש בי ידע יקר ערך לגבי רמת הקרבה, רמת הזוהמה ורמת החוצפה.
יש כאלה שבהם דורשים שקל לכניסה, ואלו תמיד יהיו השירותים הכי מזוהמים, ברמה שגם את התיק לא מורידים לרצפה מחשש לזיהום. מצד שני יש שירותים שאמנם תשלם שקל אבל לעולם לא תראה אותם מבפנים כי הגלגל בכניסה לא יסתובב. בכלל, יש משהו בהימצאות בשירותים ציבוריים שמוריד מאנשים עכבות, אולי מתוך ההרגל שבבית אתה באמת לבד. אנשים נעמדים מול המראה, ושוכחים שיש עוד אנשים בסביבה שבאמת רואים אותם בפעילותם הנמרצת: החל מבדיקת מראה כללי, אברי גוף ספציפיים, שיניים, וכלה באיפור, פרצופים וסתם הערצה עצמית כללית, יתכן שהתנהגות מול מראה זה נושא שמצריך מחקר. ובסוף תמיד יש את השאלה אם להשתמש במייבש הידיים או לייבש עם נייר.
אני כמובן דוגלת באיכות הסביבה ושמירה על יערות העד, אבל בואו נודה, המייבש פן הזה הרי לא באמת מייבש, זה דורש עמידה לידו של 2 דקות, (גם יצור חשמל מזהם את הסביבה!) שלאחריהם פשוט מתייאשים ועוזבים, ומשאירים את הידיים להתייבש כביכול באוויר, עד שצריך להחזיק את הפלאפון ואז מנגבים בהיסח הדעת במכנסיים.
לפני שבועיים נכנסתי לשירותים בקניון שמונה באמצע, וחייבת לציין שזה אחד השירותים היותר נקיים שנתקלתי בהם. שכחתי שם קלסר (התת מודע שלי פשוט השאיר אותו שם, הוא היה כבד) ותוך עשר דקות התקשרו אלי להגיד לי לבוא לקחת אותו! אמנם גדלתי פה, אבל עדיין הייתי מופתעת. כבר דמיינתי בראש את ההסבר הקרית שמונאי הממוצע: נו זאת ההיא! זה מהגרעינים?, הבן שלו? אז אישתו יש לה אחות, והיא? היא נשואה למשה מהסרדינים, מכיר?, אז השכן שלהם, ההוא שהיה חבר של רוית הבת של שמעון שגר מול קופת חולים, אז הוא למד איתה בכיתה. (אגב, הכל פה בדוי, ואם קלעתי בטעות…אז וואו).
