לפני מספר שנים כשהתחלתי את המסע שלי החלטתי לערוך קבורה חגיגית למשפטים "לא נעים", "תזהרי ממה שיגידו האנשים", "אסור לך", "איך את מעזה?".
נקלעתי לקווי עימות ביני ובין אנשים מלעיזים. אני בטוחה שגם אתם הסובבים אותי והמכבדים אותי בדרככם המיוחדת נקלעתם לא פעם למצבים שכאלה.
אותם אנשים משולים בעיני לציידים היורים את חיציהם המורעלים ללא הבחנה. ידוע כי הציידים והספורטאים משתמשים בחץ ובחנית לתחרויות. אך אותם אנשים משתמשים בחץ שהוא הלשון הדוקרנית המכאיבה שלהם, והנשק הזה החץ הוא הלשון הזדונית שפוגעת ומכאיבה.
הם יורים מילים שקריות, הפוגעות באדם שהוא נושא שיחתם. לעיתים אותו אדם אינו יכול להביע את עמדתו. אנשים אלו נמצאים במקום העבודה שלנו, ברחוב, בכל מקום, ולעיתים אף במשפחה.
חלקם אף מתיימרים ומציגים חזות כוזבת וסימפטית. כן, הם מסתובבים בינינו, מעסים את האגו הנפוח שלהם ושל השומעים להם. ותוך כדי עיסוי זה הם משחיתים ופוגעים את נפשו של הקורבן. הם עושים זאת כשהם מתהדרים באשליית צדיקות והתחסדות. לצערי חוויתי זאת בחיי האישיים מספר פעמים. היום כאשר הלב שלי שהוא מכשיר ניווט, GPS יוצא מן הכלל, הביא אותי לתובנה שבעצם אותם אנשים יש להם רקורד של טמטום לב, שהם סובלים ובעלי תסמונת של נכות רגשית הגורמת להם לפגוע ולרכל.
רבים מאתנו ניזונים ממזון בריאות, ג'אנק פוד, מזון צמחוני, בשרי וטוב לנו ואנו שבעים ממנו. אולם אותם אנשים נפשם ניזונה מלשון הרע, מיהירות ולעג לסובבים אותם.
בסיום הארוחה, בבוקר ולפני השינה אנו נוהגים לצחצח את השיניים. אותם אנשים מוטב כי יצחצחו את הלשון שלהם ממילים קלוקלות. מילים אלו מכאיבות יותר מכאבי שיניים.
גם הרמב"ן אומר: "בשורש של כל המידות הרעות נמצאת הגאווה, ובשורשן של כל המידות הטובות נמצאת מידת הענווה".
לכן, הגעתי למסקנה שבעצם הגאווה והיהירות שלהם מכסה על ריקנות פנימית. לבסוף הם ייענשו, כי גם המרגלים שהוציאו דיבת הארץ לרעה, כשחזרו מארץ ישראל נענשו. לכן, עלינו להימנע מלשון הרע.
אותם אנשים רכלנים ויהירים המתהלכים בינינו כמו רוכלים ומפיצים שקרים נלוזים, מוכרים סטיגמות על אנשים תמימים. כשהשומעים להם קונים אותם בשקיקה.
בעיני הם משולים לגאות. לבם מתרומם מעל כל מי שסביבם. אך בסופו של דבר הם יחוו את השפל…
רבים מאתנו אמצו להם סוג של דיאטה כדי להילחם במשקל עודף. אותם אנשים יהירים שמזונם הוא מילים ארסיות, נקטו בדיאטה שהיא השלת קילוגרמים של רכילות, דברי בלע. אך להפתעתם משקלם נשאר אותו הדבר והם לא מצליחים לרזות.
יש דרכים רבות לתקשר עם הסובבים אותנו: טלפון, מחשב, שפת סימנים וכן גם הפה שלנו המפיק מילים נעימות וידידותיות. אך אותם אנשים בחרו להשתמש בפה שלהם כנשק. והם המתהלכים בתחפושת הגאווה, פוגעים ומעליבים את הסובבים אותם.
אכן, גם שופטים בבית המשפט קבעו שאלימות מילולית לעיתים מכאיבה יותר מפגיעות פיזיות.
שום מחק פלא לא יצליח למחוק אותה.
לא סתם נכתב הפסוק: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" תהילים לד.
אנו הנשים אוהבות לטפח את הציפורניים, למשוח בלק, להאריך אותן.
אותם מלעיזים הם גם מטפחים ציפורניים ארוכות השורטות בשקריהם את השומעים להם.
מה לעשות? כיצד לנהוג בהם, באותם אנשים שמקרינים כשל פסיכולוגי ורדידות מחשבתית?
נראה לי כי מערכת ההיגיון שלהם משובשת. והפתגם "הזמן יעשה את שלו" ו"כל דבר בעתו". הוא המתאים להם. כרגע הם שרויים בחושך, באפילה. מי יראה להם את הדרך הנכונה?
האינטואיציה, בסיסמוגרף, המצפן שלי הציע לי פתרון יצירתי.
לכן, מדי ערב שבת, כשאני מדליקה נרות שבת, אני מבקשת מהיושב במרומים, שיקרין את האור הזך שבנרות השבת שלי על החושך, האפילה שלהם. שידעו ויראו שהם טועים ושוגים.
שישמרו על לשונם וכך גם יגאלו.
הלוואי!
האם יש לכם פתרון אחר…?
לתגובות, הערות והארות
אסתר יעקובי
ester2342@walla.com
