את משה, או כמו שקראתי לו מוישה, הכרתי לפני כתשע שנים כאשר התחלתי לשדר תוכנית אישית ברדיו קול הגליל העליון שבקיבוץ עמיר.
בגלל אופי השידור, פעם בשבוע, אינך צובר שעות היכרות ונוכחות עם השדרים האחרים. יצא שמשה שידר אחרי במשך תקופה לא קצרה, וכך יכולנו לשוחח ולהחליף חוויות אחרי שאני סיימתי ולפני שהוא התחיל.
משה התגלה כ'חיית' המידיה הרדיופונית, ואהבתנו הזהה לרדיו, יצרה מצע להידברות מעט עמוקה יותר מאשר 'מה נשמע?' ו'איך היה?'.
משה השתמש בעין השמחה שלו כדי להביט על העולם, ותמיד הוא ראה את הצדדים היותר יפים של החיים. זה התאים לי והתחברתי אליו.
משה היה זה שבחר והקליט עבור התוכנית שהגשתי (וממשיך להגיש) את הפרומו, עד לאחרונה. הוא שאל אותי מה הייתי רוצה. הסברתי לו בפשטות, והאיש חיבר צליל וקול שאילו אני הייתי צריך לחבר, זה לא היה יוצא מוצלח יותר.
…במוצאי השבת החולפת, בעודי גולש במדרונות הרמה ממושב קשת לביתי, על הצג המיילל מופיע שמה של חגית חצב, מנהלת הרדיו. השם והזמן לא בישרו טוב. אתם יודעים, לא בגלל חגית, בגלל הצירוף. אחרי מספר מילות נימוס כמוקבל, הודיעה חגית ש'משה קסטוריאנו נפטר הבוקר'. השקט שאחרי והכאב שלפני צפו באחת.
…התכנסות במועדון שבקיבוץ להבות הבשן, 'חברים מספרים' ופעם אחרונה בשבילי הקיבוץ אל מקום המנוחה.
הרב יצחק קקון יו"ר המועצה הדתית דאג ל'קדיש' עם אביו של משה על הקבר ועל טקס יהודי-דתי לבקשת המשפחה.
…ובצאתי מבית העלמין היה נדמה לי שאני שומע את משה מנגן עוד שיר של ה'ביטלס', או שבאמת ניגן…
יהי זכרו ברוך
