בעקבות המחאה נגד התוכנית "היהודים באים", כתב אסף בייזר, אחד מיוצריה, בפרופיל הפייסבוק שלו כי "אנחנו מאמינים שהתנ"ך הוא של כולנו: דתיים, חילונים, אשכנזים, ספרדים, אורתודוקסים, רפורמים, חכמים וטיפשים. לכולנו הזכות לקרוא בו, להגות בו, לאהוב אותו ולכעוס עליו. יותר מזה, התנ"ך הוא מתנת העם היהודי לאנושות כולה. הרשות לקרוא בו ולקיים איתו דיאלוג נתונה לכל אדם"
בהמשך הוסיף כי יש הרבה יותר מדרך אחת להיות יהודי. "אין דבר כזה 'יותר יהודי' או 'פחות יהודי'. אנחנו יהודים חילונים, מקיימים אורח חיים יהודי חילוני. אנחנו לא פחות יהודים וגם לא יותר יהודים מהרב הראשי. הספרדי או האשכנזי".
קודם כל זו דעתו, וזכותו להביע אותה. לגבי הפסקה האחרונה – "אין דבר כזה יותר ופחות יהודי", אני מסכים איתו. בורא עולם קבע שמי שנולד לאם יהודייה הוא יהודי. גם לא עשה ברית מילה, וגם אם המיר את דתו, הוא עדיין נחשב ונשאר יהודי בעל כורחו, מסיבה אחת פשוטה, כך הגדיר אלוקים, וזה לא משנה מה כתוב במשרד הפנים (כזכור הסופר יורם קניוק ביקש ממשרד הפנים להרשם כ-"חסר דת"). זו ההגדרה של מי ש"המציא" את היהדות וקבע את כללי הפורמט, והם לא באמת ניתנים לשינוי. עד כאן הכל ברור ומוסכם, ואין טעם לפקפק.
הנקודה החשובה לברור היא, מה טיבו של אותו יהודי מבחינה דתית. נתחיל בעובדה ש"יהדות" הוא מושג דתי. לא אתני, לא היסטורי ולא תלוי בעשייה. השאלה המתבקשת היא, איזה יהודי אתה (מבחינה דתית). לפני שנדון עליה נביא דוגמא אחרת, אזרחות ישראלית. מצד המדינה כולנו שווים, ולא משנה מי ומה אתה. כולנו נצביע בקלפי רק בפתק אחד, לכולנו אותן זכויות, ואת מענקי הקורונה כולנו קיבלנו, לא משנה אם אנחנו מרצים עונש מאסר, מתנדבים בארגוני חסד, עובדי מדינה או ראש הממשלה, עצם היותנו אזרחים מעמיד, את כולנו באותה שורה, וגם כאן אין יותר אזרח או פחות אזרח. מה שכן, יש אזרחים שומרי חוק, ויש עבריינים. יש אזרחים השומרים המייצגים את המדינה בכבוד ויש המבזים אותה ברבים, יש משלמי מיסים ויש רמאים.
ניתן לתת עוד המון דוגמאות בתחומים שונים, כולם שווים, אך במשקל צריך לזכור מי עובד בתפקיד ובהגדרה ומי לא, מי מבין את גודל המעמד והאחריות ומי משתמש רק בכרטיס הכניסה בלי להבין מה גודל התפקיד.
בגמרא כתוב: "חטא ישראל – אף על פי שחטא, ישראל הוא" (מסכת סנהדרין מ"ד ע"א). כלומר אי אפשר לקחת את הכרטיס כניסה בחזרה, אבל צריך להבין שאדם שלא שומר מצוות או בכלל לא מאמין בהן נקרא יהודי. זה לא אומר שהוא לא נהג טוב, שכן טוב או אדם רע חלילה, אך הביצוע לוקה בחסר, עקב העובדה שיהדות היא מושג דתי ולא משהו אחר שהמציאו.
צריך לזכור, זה שאדם נולד יהודי ללא מאמץ לא נותן לו את הלגיטימציה לנפנף בזכאותו אם הוא לא משתמש בה או לא מממש אותה הלכה למעשה. אומנם אין סקאלה של "רמת יהודי", אך כן יש סקאלה של ביצוע, ולצערי הביצועים של מי שמבזה אותה שליליים ומורידים את איכות המניה של מי שנמצא בה, וגם של מי שמעודד אותה (צופה בתוכנית). כמו שאי אפשר לקחת מבן של מלך את המעמד (מכירים את הסיפור של "הינדיק", אם לא? עשו גוגל) אך מי שיתנהג כמו אחרון הפושעים בעם ויבזה את המלוכה שלא ינפנף בה אחר כך ויספר שיש לו כתר.
הרב חגי לונדין כתב מאמר קצר על המחאה (אגב, במאמר הסביר למה לא השתתף בהפגנה) וסיכם: לגבי השחקנים והיוצרים, יש אלוקים בשמים. אתם אמנם לא מאמינים בו אבל עוד ניפגש בעולם הבא ונראה.
שמעון שלי
השבוע נפטר שמעון ראובן ז"ל. יהודי יקר שהיה חלק מהנוף היפה של קריית שמונה. הסיפור מאחורי הדמות גרמה למאות אנשים להגיע להלוויה שלו ולחלוק לו כבוד אחרון.
לכל אדם יש את השמעון שלו. השמעון שהיה לוקח אותו טרמפ, השמעון שהיה מחליף איתו מספר מילים ושואל לשלומו, שמעון השכן, שמעון שחקן השח-מט וכו'.
השמעון שלי היה דמות של אדם ביישן שצועד ברחבי העיר עם הראש והעיניים לכיוון הארץ. במשך השנים עצרתי לו פעמים רבות טרמפ, שאלתי לשלומו וניסיתי לעזור במה שאפשר. לא היה קל לחדור אליו, מהסיבות הנכונות. שמעון היה ביישן, משפיל מבט, מדבר בקול נמוך ומרגיש "לא נעים להטריח".
זיכרון אחד חקוק יש לי ממנו. פעם קנה מחשב נייד וברוב תמימותו חשב שהמחשב מגיע עם סרטים. הוא לא הסתדר עם יוטיוב ופנה אליי בבקשה (נדירה) שאעזור לו לצפות בסרטים. ניסיתי לקפוץ על ההזדמנות לפני שיתחרט וקבענו שיגיע אליי לבית ואלמד אותו כיצד ניתן להוריד וצפות בסרטים ברשת. האמת, כל כך התרגשתי, זו לא עוד מצווה לאדם מהשורה, זו מצווה שעזרה לשמעון. נתתי לו את מספר הנייד שלי, קבענו שעה, ושמעון… לא הגיע. ניסיתי לאתר אותו ולא הצלחתי. אחרי מספר שבועות פגשתי אותו במקרה ושאלתי 'למה לא יצרת קשר? למה לא הגעת?' הוא ענה לי: "האמת שאני מאוד רוצה, אבל עוד יותר, אני לא רוצה להטריח'. ניסיתי להפציר בו, אך זה לא עזר.
הלוואי וכולנו ניקח ממנו מספר מידות פשטות, צניעות, ענווה ורצון לא לקחת כל מה שבחינם.
את הדרך שלו לאזור תעשייה תמיד היה עושה עם שקית ביד, ראש כפוף והמון ענווה. אשרי תמימי דרך.