העיר שלנו מלאה בסיפורים, תושבים וחוויות כמו שלא תמצאו בשום עיר אחרת בארץ. בכל זאת, על פי הסטטיסטיקה הרשמית עברו דרכה כארבע מאות אלף(!) (400,000) תושבים מאז הקמתה. אין כמעט טיול או גיחה מחוץ לגבולות העיר והארץ שאינך פוגש במישהו או מישהי שהיו בקריית שמונה, והפלא שכולם מכירים את כולם…
…להקת 'הרוזנים' היא פיסת נוסטלגיה מקומית שאותה נושאים הזוגות הצעירים של שנות השישים, השבעים והשמונים. מאז זרקה שׂיבה בשערם של רבים ורבות, חלקם כבר 'מחזירים אור' במקום הבלורית שהתנפנפה לתפארת מתחת לחופה, ולמצער, חלקם אינם כבר איתנו…
השבוע, אחרי הכנות וחזרות רבות התכנסו חברי להקת 'הרוזנים' לדורותיהם בהיכל התרבות למסע נוסטלגי במנהרת הזמן. נכון, גם המתואר למעלה מתאים לחברי הלהקה, מי יותר ומי פחות. אבל כולם בלי יוצא מן הכלל לא עמדו במאת האחוזים מול 'שיני הזמן'.
זה התחיל משיחות על המופע לפני כשנה וחצי עם דודי בנימין אפוטא, מייסד ומנהיג הלקה. עלו כל מיני אפשרויות עד שהפור נפל על היכל התרבות, והשבוע בשלישי בערב זה קרה…
…ישבנו במשרדו של מנהל ההיכל מאיר מרציאנו, דודי-בנימין ואנוכי לשיחה על העבר שתיכף יקום לתחייה.
דודי-בנימין: "הייתי אולי בן חמש עשרה כאשר הכל התחיל בשנת אלף תשע מאות שישים וחמש. השוטר עזרא ז"ל (לאב סטורי) הגיע לרחוב אילת ודאג שיהיה לנו מקום שנוכל להעסיק את עצמנו. לא יודע מאיפה היה לי אומץ, אבל החלטתי שאנחנו מקימים להקה ועושים הופעה ב'מועדון'. ירדתי לדפוס של מושיקו ששון ז"ל באזור התעשייה והזמנתי חמישים מודעות בגודל של מטר על מטר. באותה הופעה, הכי חשובה שהייתה לנו, הגיעו מעל שלוש מאות אנשים. היינו בהלם", מספר דודי-בנימין תוך שהוא מפליג בזיכרונותיו לימים ההם. אומץ, זה כל הסיפור, כמו שמעיד הוא עצמו.
"עשינו בוחטה רצינית בהופעה ועם המזומנים נסעתי לחיפה לקנות סט של כלים. המוכר זלזל בי, מה נער בא אליו משום מקום ומשחק אותה רינגו סטאר?!. תכל'ס, אמרתי לו, מוכר או לא? כשראה את המזומנים, נדלק שלמתי לו רבע ממה שרצה ויצאתי עם הכלים.
היו חסרים לנו תופים, והיה מתופף בשם משה חזן שרצה למכור את התופים שלו. באתי אליו ואמרתי לו, אני קונה, רק אם אתה מלמד אותי לתופף… אחרי זמן קצר תפסתי את העניין וקניתי את התופים".
דודי-בנימין הוא מה שנקרא 'טיפוס'. באחד הימים הוא הגיע למנהל מתנ"ס בית אדלשטיין שבדיוק נפתח, ששמו אשר, ודרש את האולם להופעות בלילות שבת. אחרי ויכוחים, קיבל גם את האולם בבית אדלשטיין (העירייה של היום).
הסיפורים קולחים ובדמיוני גם אני מפליג חמישים וחמש שנים לאחור. נזכר בהופעות, במכנסי הפדלפון המתרחבים ובשיער השחור-שחור של ההודים שהיו מורחים עליהם שמן ברלנטין מבריק. כל הרוחות שהיו בעולם, לא היו מזיזות להם ולו שערה אחת.
אני נזכר ב'מרכז' המיתולוגי המרוצף, בלחמנייה עם הנקניק של זלמן ז"ל. אני נזכר בסרטים ההודים, הטורקיים והמערבונים, ב'מצ'יסטה', הרקולס וטרזן, שאנחנו היינו קהל היעד.
אני נזכר במסך העשן הסמיך שהיה אופף את אולם קולנוע חרמון, טרם החוק האוסר עישון… מי לא בכה בסרטים האלה?! מצריבת העשן…
אני נזכר בכל אותם זוגות שהתחתנו באולם הספורט ה'איגלו', מועדון מפ"ם, מפלגת העבודה או סתם בחצר הבית. כולם היו יפים אולי בגלל שהתמונות היו ב'שחור-לבן', ואולי לא.
באולם זיהיתי כמה מהם, סבים וסבתות שהאושר מחק לרגע את צרות החיים והסבל שהיו מנת חלקם מעבודה וחיים קשים. היו ימי…
הזמן דוחק וחייבים לעלות לבמה…
…ההופעה החלה, כיון אחרון של הגיטרה, וואן, טו, טרי, המפורסם, אורות הבמה מהבהבים העשן ומספר הרכבים של 'הרוזנים' מכל הזמנים.
אני מזמין את מייסד הלהקה ומנהיגה דודי-בנימין אפוטא, והוא ברוח נעורים קלילה של הימים ההם מזמין את חבריו: אבנר מיכאל, סמי אפוטא, סיגל בר זאב, דוד סוויסה, יובל אדרי, עמרם ועקנין, ז'קי בוסקילה, גבי דניאל, קיקו אמרגי, שמעון תורג'מן, בני טרכטר ודודי בנימין אפוטא.
והאורחים: מוטי טויטו ודודו ווהבה.
הוא גם מציין את אלה שלא הצליחו להגיע: בבר ביטון והאחים מישל, ברנרד, מרי-טרז וסלין למשפחת כהן. דודו סעדון, האקורדיוניסט דרורי, חיים יפרח, יאיר ויגאל מיכאל.
…האורות באולם כבים וההופעה מתחילה…
ומי שלא היה, הפסיד.
היה תענוג מיוחד ואחרי כשעתיים חזרנו במנהרת הזמן, הפעם מכאן לשם, לשנות השישים.
להתראות במפגש הבא…
