יושבת זקנה שפופה בגפה על מרפסת
למרגלותיה חתולה מצטנפת
בוהה באוויר, עיניה תרות
עוקבת, לא עוקבת אחר חולפים וחולפות.
מידי שחר פוקדות פני את פניה
לברכתי הנחפזת, בורקות עיניה
מציעה דרך קבע: "כנסי לכוס תה".
ואני, מוצא שפתי חוטא:
"סליחה, אני ממש ממהרת
אולי בפעם אחרת".
וכך כמעט כל בוקר מחדש
היא מזמינה ואני עם החשש
חשה אַשְמָה, כי אני מתחמקת
לבקשתה הצנועה אינני נעתרת
משתיקה מצפוני המיוסר
מבטיחה להתחבר מחר.
צלחתי לעבור המשׂוכה
הישישה הזדקפה ושמחה
ידה אל ראשי שלחה
ועטפתני מילות ברכה.