השבוע למדתי בפעם הראשונה שהבחירות נערכות תמיד בימי שלישי, וזה מאוד הפתיע אותי, כי אם כך הדבר, איך זה שכולם תמיד בודקים באיזה יום נופלות הבחירות כדי לדעת האם לשמוח או לא, האם נפסיד יום ארוך בעבודה? יום ארוך בלימודים? הרי זה ידוע מראש. ההסבר היחיד שמצאתי לזה היא חדוות הרווח. כשנופל יום חג בסוף שבוע, או על יום קצר ממילא, אנחנו מרגישים שהמערכת דפקה אותנו, יצאנו פראיירים, הקוסמוס לא רצה שנהנה עד הסוף מהחג הזה. והנה, בא מישהו וקבע שיום הבחירות יצא תמיד ביום שלישי.
מעניין איזה יום ארוך היה לו בימי שלישי.
בכל מקרה, מסתבר שיום השבתון הזה הוא לא בדיוק יום שבתון. תחבורה ציבורית עובדת רגיל, ובשביל להגיע לתגלית המסעירה התקשרתי במיוחד לאגד. המשיבון הודיע לי שמספרי בתור הוא שלושים ושבע, ולמרות זאת המתנתי עד שענה לי בחור מרוגז, שבין לבין בוודאי מנהל שיחות עם שאר המוקדנים על כמה אנשים מעצבנים יש בעולם, שלא מבינים שהכול עובד כרגיל. אחרי שהוא מסר לי את הבשורה בקול תוכחה רמה, קיבלתי ממנו כמובן שעות אוטובוסים אחרות לגמרי מהשעות הרגילות, וחתם את השיחה בכך שהוא שמח לעזור לי. רציתי לגלות לו שאם אתה שונא את העבודה שלך, מצבך דורש בירור לעומק, אבל אני מניחה שהוא יבין את זה מתישהו.
בכלל, בעיתונים, ברדיו ובכל שאר הפרסומות מודיעים לנו בשמחה על יום של מבצעים מיוחדים, הנחות ושלל אטרקציות. ואני תוהה, איך בדיוק מתבטא יום השבתון הזה אם דברים פתוחים כרגיל, והעובדים שהבטיחו להם יום שבתון וקיבלו יום עבודה של מאתיים אחוז, ואולי זה בעצם לא דבר כזה נורא.
בכל היום הזה, של הסתובבויות, קניות, נסיעות וטיולים, מתישהו נזכרים גם שצריך ללכת ולהכריע את גורל האומה. או אז מתחילים לחפש איפה הנחת את הכרטיס לבוחר שקיבלת לפני חודשיים, אחר כך מנסים למצוא מישהו שיבוא איתך, כי לא כיף ללכת לבד. וכשמגיעים לקלפי, יש לפתע תחושת שליחות שאופפת אותך, ובראש מזדמזם לך שיר גאווה "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת…", ובתוך ההתעלות הרגעית, מתחילים ניתוחי הבחירות מכל עבר, כל עובר אורח, חבר, דוד, מכר, ואפילו השומר בקלפי חולק איתך את דעתו על מצב האומה, מצב הבחירות, ומצבה של מינה צמח בסוף היום הזה, וחותם את העניין בזה שכולם אותו חרא ושום דבר לא ישתנה.
אגב, ט"ו בשבט יוצא השנה על יום שבת. חג שמח!
