כל מקום בחר לציין את היום הזה בדרכו שלו, חלק עם כל מיני הנחות והטבות שזלגו גם ליום שבת, כי גם הם הבינו שאין זמן ביום שישי להתחיל להרגיש אישה. בגלגלצ הגדילו השקיעו ושׂמו רק שירים של זמרות. ובעיתונים ציינו כמה נתונים על כך ששוויון בשכר יגיע בשנת 2079, המקלטים לנשים מוכות מלאים, הייתה אפילו כתבה על נשים חד הוריות ומצבן המאתגר.
לא, זה לא הולך להיות טור שמתרה בכם להוקיר ולהעריך את הנשים בחייכם ואת התרומה האינסופית שנפלה בחיקכם, כי אז אני אצטרך לכתוב טור דומה לגבי גברים, שגם להם יש תרומה משמעותית לחיינו. אם נודה על האמת, זה נראה לי חמור שאנחנו צריכים ימים שיזכירו לנו לזכור את האנשים שאיתנו, יום האם, יום המשפחה, יום האב וכו'. סדר העדיפויות שלנו הפך להיות…הפוך. העבודה הפכה להיות הבית שלנו, כי שם אנחנו נמצאים ברוב שעות הערות שלנו, ואם לא פיזית אז מנטאלית, ויש כאלה שעוד מגדילים ועושים וחוזרים הביתה מהעבודה כדי להמשיך לעבוד. אחר כך נמצאים ה"צריכים". צריך לאכול, צריך לנקות, ללכת לחתונה של השכנים, לקנות מתנה לבת דודה, לפעמים גם צריך לשירותים, אבל שם הזמן מיועל די טוב, כי קוראים כתבה או משחקים בפלאפון. וככה בין לבין כל מה שצריך, העבודה והלחצים לשלם חשבונות, יש כמה אנשים שמלווים אתכם, הילדים, בן הזוג, המשפחה, חברים, שאליהם יש לכם זמן פה ושם. ובמקום הרביעי והאחרון עומד אחד שהזמן היחיד שאתם משקיעים בו זה במקלחת, וגם זאת השקעה רק בחלק הפיזי.
אם כבר עושים ימי תזכורת, לדעתי צריך לעשות יום לעצמי. יום שמטרתו לעצור ולחשוב על החיים שלך, איפה רצית להיות ואיפה אתה עכשיו. איך בגיל תשעים תסתכל על החיים ולא תצטער שפספסת, שלא עשית, שלא חווית. לעצור רגע ולהעריך מה שהשגת, לאהוב את האדם שגדלת להיות. וכשטוב לך עם עצמך לעולם תרצה שלאנשים שמסביבך יהיה טוב. הילדים הם בבואה של מה שהיית עבורם, ובן/בת הזוג הוא האדם שילווה אתכם גם בזקנתכם, כשהעבודה תהיה זיכרון רחוק. אז אם אתם בהכנות מטורפות לפסח, בלחץ, רבים על מה לקנות ואת מי להזמין, עושים דברים מטורפים כדי שמקומות שעין אדם לא שזפה מעולם יהיו נקיים, תעצרו שנייה ותזכרו שהחג הזה מביא אותנו בסופו של דבר אל שולחן החג, עם האנשים שקרובים אלינו, אז תדאגו גם לעשות סדר בסדר עדיפויות שלכם.
