מוכן למות בשביל להציל חבר

לא תכננתי להעביר את השעות האחרונות שלפני השבת האחרונה של תשע"ו בצורה הבאה.

…אבל אחרי הריאיון והמפגש המרגש, שלא לומר המטלטל, עם שמעון יפרח לוחם משמר הגבול שזכה באות המופת על פעילות מבצעית במהלכה הציל את חייו של חייל שטעה בדרכו ונכנס למחנה הפליטים קלנדיה מלינץ' וודאי, אני לא מצטער בכלל.

עוד נגיע להצלה ולאות המופת…

…שמעון, אחד משלישיה אחים ישראל, טכנאי מוטס בחיל האוויר וזהבה הגננת, נולד בקריית שמונה לפני עשרים ותשע שנים להורים יצחק, גמלאי של עיריית קריית שמונה ומזל.

השלישיה, כך קראו להם, התקבלה בזרועות פתוחות על ידי הוריו אחיו הגדול אשר קצין בשב"ס ואתי האחות מזכירה רפואית. האח הצעיר עמיחי גם הוא חייל בקבע.

"כמו כולם, גדלתי בקריית שמונה. הייתי בגן אילנות של הגננת אסתר שמיאן, למדתי בבית ספר עוזיאל ובמתמיד. אחר כך המשכתי בחטיבה ובדנציגר", כך פותח שמעון את המונולוג על עצמו.

את שמעון אני מכיר מאז שהיה ילד, ופתאום אתה יושב מול גבר לתפארת, מכונס בתוך כורסא בביתו, כאשר מסביב אימא מזל עסוקה בהכנות הקדחתניות לקראת שבת המלכה.

כל הזמן יש תנועה ברקע כל אחד תורם את חלקו לקולקטיב, למשפחה המורחבת.

שמעון, נמצא כעת בעיצומו של תהליך שיקום ואותות הפציעה ניכרות עליו. ישיבתו כפופה והוא איננו מרבה להרים את הראש. עניין של חינוך מהבית.

"סיימתי את הלימודים ומיד אחרי חודשים התגייסתי למג"ב" אומר שמעון בקורטוב של גאווה על ההצטרפות למשפחה הירוקה.

שמעון התגייס ממש במלחמת לבנון השנייה ובמהלך הטירונות הוא כבר היה פעיל במילוי משימות שעזרו לצה"ל ולמשמר הגבול להתמודד בחזית הצפונית. המון הקפצות, והמון יציאות לשטחים שנפגעו.

מסלול ההתקדמות של שמעון היה די מהיר. מיד בתום הטירונות, הוא המשיך לקורס מ"כים ומשם השטח והפעילות המבצעית הם לחם חוקו. לא קשה לנחש שלוחמי וקציני משמר הגבול הפכו להיות זרוע המגן העיקרי מול המפגעים הפלסטינאים. העובדה שעדיין אין הסכמה על הכינוי או השם של התופעה, אינה ממעיטה מגודל המשימה וחשיבותה אותה מבצעים לוחמי מג"ב. אם פעילותו של הצבא מאופיין בדרך כלל בהנעת כוחות גדולים, הרי שלוחמי מג"ב נמצאים לעיתים לבד מול הסכנה. מיותר לציין שהפעילות הטרוריסטית בעיקרה באה להחדיר אימה ופחד בקרב האוכלוסייה האזרחית. אין כאן קרבות בין טנקים, מטוסים או משחתות. הקרב הוא ברוב המקרים פנים אל פנים בתוככי אוכלוסייה אזרחית. הפיקוד של מג"ב חייב לחשוב מחוץ לקופסא בגלל אופי השטח האזרחי. אין כאן יתרון יחסי ללוחמים, וההיפך הוא הנכון, כוחות מג"ב והמשטרה נמצאים בנחיתות יחסית היות והם בולטים בשטח, בעוד המפגעים מעורבים בין האזרחים ואינך יכול לזהותם כל עוד הם לא תוקפים.

המצב הזה הוא די מתסכל כי אינך יכול ליזום מהלך כלפי אזרחים תמימים, אם אותו אזרח לא נקט כלפיך באקט מאיים או אלים.

"היו לנו המון פעולות בהן יצאנו לשטח, ברוב המקרים הוזעקנו בעקבות דקירה או ניסיון דקירה. במקרים האלה אתה מגיע עם לוחמים נוספים למקום שנמצא אחרי השיא, כלומר, היה ניסיון, או שהצליח או לא", ממשיך ומספר יפרח.

לפני כשנה וחצי חל המהפך שהביא את שמעון לתובנה שהשירות הוא ברמת סיכון תמידית ולא תמיד אתה מגיע אחרי שהמחבל נוטרל.

"לפני כשנה וחצי הגענו לזירת אירוע ממש כאשר אחד מחיילי צה"ל נפגע אנושות. לא יכולתי לעזור לו. הוא נפטר אחר כך. פתאום אתה מבין שהעסק רציני. שם ממש נפל לי האסימון", אומר שמעון.

"אירוע נוסף היה כאשר מחבל ירה צרורות מנשק לעבר עמדת הבסיס, ואנחנו הגענו במהירות ממשרד המפקד, בו היינו בתדריך. אנחנו שומעים צרורות מנשק קל שממש פוגעות בעמדה. כח שלנו השיב אש ורדף אחרי אותו מחבל, ורק אחרי כחודשיים הצלחנו לתפוס אותו", ממשיך ומספר שמעון.

שמעון מספר על עוד מקרה שבו הוא ניצל בנס. "הצוות שלי ואני יצאנו לפעילות והתחלנו להתארגן לכניסה לקלנדיה. אחרי מספר דקות, התרחקתי מהמקום כדי להניח תפילין. תוך כדי שאני מסיים להניח את התפילין וחוזר, מגיע רכב יונדאי מסחרי ונכנס במהירות לתוך הבטונדות כדי לדרוס אותנו. אחד החיילים נשרט. שנייה אחת הפרידה ביני ובין מצב שהייתי נפגע. המחבל נורה ונוטרל, כמובן".

בשנים האחרונות הפך מג"ב לכח המגן, חוד החנית בשטח, בכל הקשור במלחמה במחבלים המנסים לדרוס או לדקור, או שניהם. תלוי אם אחרי הדריסה המחבל לא נוטרל.

מיותר לציין שבחלק גדול מהפעילויות של לוחמי מג"ב יש שיתוף פעולה הדוק עם יחידות אחרות ובראשן השב"כ, המשטרה הכחולה, צה"ל ויחידות נוספות הפועלות בחשאי.

מצילים את החיילים בכל מחיר

…ה-29.2.2016, היה עוד יום שגרתי בו ציפה שמעון ל'עבודה', כמו שהוא אומר. שמעון עמד בראש צוות לוחמים שיצא לפעילות בכביש 443. כביש מרכזי בו מתרחשות פעולות פח"ע חדשות לבקרים. הצוות מאבטח את הציר, מחפש מפגעים, זורקי בקבוקי תבערה ועוד.

"המשמרת החלה בסביבות השעה שתיים בצהרים, ולקראת השעה אחת עשרה בלילה, ממש לפני סיום, אנחנו שומעים בקשר 'כל הכוחות, תהיו בהיכון כנראה שתצטרכו לחלץ חיילים שנכנסו בטעות לקלנדיה'. הבנתי לפי הקול בדיווח שהמקרה אמיתי, מעכשיו, כל רגע קריטי והודעתי שאני בדרך למקום.

אני מכיר את קלנדיה, פעלתי שם המון ואפילו חטפנו שם לא פעם. באחת הפעמים זרקו בקט"ב וירו לעברנו ואחד הלוחמים אף התלקח והחל לבעור. קפצתי עליו והפשטתי אותו מהבגדים. הוא ניצל', מקדים שמעון בסיפור על הרגעים שלפני הגעתו לזירה.

מעבר לפעילות המבצעית והניסיון ששמעון צבר, יש לו גם אינטואיציה מפותחת. משהו אומר לו שהמצב רציני ביותר וגורם הזמן קריטי…

באותו הזמן תוך שהוא נוסע לקלנדיה עוברות תמונות הלינץ' של החיילים ברמאלה… החטיפה של גלעד שליט…

"לאט לאט התמונה מתבהרת ואנחנו מבינים ששני חיילים תעו בדרך והם בתוך מחנה הפליטים קלנדיה ולא ידוע מה עלה בגורלם. עכשיו מתחיל מרוץ נגד הזמן או שאנחנו מגיעים ומחלצים אותם או שההמון עושה בהם לינץ'", אומר שמעון.

בינתיים גם יוצאת פקודה לכוחות נוספים להגיע למקום, אבל בשלב הזה שמעון מצמצם מרחק מכביש 443 לקלנדיה והסרטים ממשיכים לרוץ לו בראש.

"הכח שלנו חובר עם עוד שני צוותים. קמב"צ פלוגה י"ב פקד שי אוחיון והצוות של רס"מ זוהדי ומתחילים תנועה פנימה. הרכבים נשארים בכניסה למחנה הפליטים וההתקדמות שלנו רגלית מלווה בתקריות ירי רבות של ירי וניסיונות פגיעה ועיכוב. מכל עבר זורקים עלינו מטענים, מקררים, בלוקים ומכל הבא ליד, בנוסף לירי".

איך מקררים? מאיפה?

מה שקורה, שהתושבים לא זורקים שום דבר שהם מחליפים. גם אם הם משפצים את הבית, את הבלוקים, הבלטות והבטון הם מעלים לגג. גם מקררים, בקיצור כל דבר שיכול לשמש אותם נגדנו.

נכנסתם רגלי למחנה?

כן. מאוד לא אפקטיבי להיכנס למקום כזה עם רכבים. המשימה מתבצעת רגלית, ואנחנו מתקדמים בחושך מוחלט בין סמטאות המחנה.

…אני מציץ בשעון של הנייד ומבין שהזמן רץ מהר יותר משחשבתי. עדיין לא סיימתי את ההכנות לשבת, אבל בשלב הזה אני מרותק. נדמה ששמעון לא נמצא איתי ברגעים האלה. הוא שם, באותו לילה במחנה הפליטים קלנדיה, הוא רץ עם חבריו כאשר לכולם ברורה המשימה. אסור, פשוט אין אופציה להשאיר את החיילים התועים בשטח. חייבים להציל אותם בכל מחיר, גם אם נפצע או חלילה מישהו ייהרג.

"אני חושב שזאת אחת הפעמים שיחידה כמו שלנו נכנסת כל כך עמוק לתוך מחנה הפליטים. בינתיים אנחנו מצמצמים מרחק ורואים את הרכב עולה באש. האם החיילים נלכדו ברכב? האם הם הצליחו להימלט? אולי אחד מהם אולי שניהם…? בכל אותו הזמן מכוונים אותנו בעזרת 'רוכב שמיים'. הגענו לרכב הבוער וזיהנו המון פלסטינאים מתגודדים מסביב, הצצנו פנימה ועם האור של הפנס והאור של האש ניסינו לגלות מישהו מהם. כלום. לא ראינו אף אחד. זהו, כנראה הגרוע מכל קרה", מספר שמעון.

צריך להבין את הסיטואציה. שמעון וחבריו נמצאים על 'טייס אוטומטי' והדבר היחידי שמעניין אותו ואת חבריו זה להציל את החיילים התועים.

שמעון "מודיעים לנו מהמפקדה שהחייל נמצא באזור שלנו לפי איכון הטלפון. 'אז מה הבעיה?' אני אומר 'שיצא אלינו…'".

החייל לא מראה סימנים, ושמעון וחבריו מתחילים לבודד את הזירה ולא לאפשר לאף אחד להתקרב למקום.

שמעון לוקח איתו שוטר נוסף והשניים מתחילים לבצע סריקה מדוקדקת במקום עליו הצביעו מהמפקדה.

"תוך כדי חיפוש אני מרגיש תזוזה מבין השיחים. אני יודע שאין כח שלנו במקום. המחשבה שרצה לי בראש זו 'או שזה מחבל או שזה החייל, אין אופציה אחרת. אני מתחיל לצעוק 'מי שם?' מי שם?' פתאום קופץ מישהו מתוך החשכה כולו רועד. אני לא מאבד את העשתונות וצועק 'תשכב על הרצפה!'. 'מי אתה?' הוא רק צועק ואני לא מבין מה הוא אומר. פתאום אני שם לב שיש לו טלפון ביד. 'אתה עדי?' אני שואל. ואז הוא פורץ בבכי. הושטתי את הידיים וחיבקתי אותו חזק-חזק 'אל תדאג עדי, הכל בסדר…".

בנקודה הזאת דמעות חונקות את גרוני… שמעון לא שם לב, ואולי כן, הוא היה עמוק-עמוק באירוע. הוא היה שם בקלנדיה… ראשו מוטה כלפי רגליו והוא מספר את שאירע בהתרגשות עזה ואמיתית.

"חיבקתי אותו מהתרגשות וגם כדי להגן עליו כי לנו היה אפוד קרמי והוא היה חשׂוף, לקחתי את הטלפון ממנו וצעקתי 'זה יפרח ממג"ב. הכל בסדר עדי בידינו'. צרחות שמחה נשמעו מעבר לקו'".

כאשר שומעים על אחוות לוחמים קשה לתרגם את המילים לרגשות. אני התרגשתי, התרגשתי שיש לנו ילדים כאלה, גברים החשים חלק משלם, מעם מיוחד אשר בשעות מבחן הפנים האמיתיות והלב הזך מתגלה…

"השמחה לא ארכה הרבה, כי יש עוד חייל נעדר וחייבים למצוא גם אותו. מיד הוכרז מצב חירום, מסוק הועלה לאוויר וכוחות צבא ומג"ב נוספים נכנסו לקלנדיה. חזרנו לרכב השׂרוף ולהפתעתנו אנחנו מוצאים שמולכדו על ידי שני בלוני גז גדולים. מיד התרחקנו והתארגנו ליציאה. זו הייתה משימה לא פשוטה כי מחבלים איתרו את המיקום שלנו והחלו לירות בצורה מטורפת. ביקשנו שכח שלנו יסיח את דעתם של המחבלים כדי שנוכל לצאת ויחד עם זאת רצינו להימנע בכל מחיר מירי שגוי על כוחותינו", כל אותו זמן החייל עטוף מכל צדדיו על ידי שמעון וחבריו השוטרים שלא יפגע חלילה. "קיבל אבטחה נשיאותית", צוחק שמעון.

הפציעה והשיקום

עד כאן המבצע שהביא לחילוצו של החייל. וכאן, נשבר מעט קולו של שמעון והוא מספר על התחושות שלו..

"כל הזמן חשבתי, 'מה יקרה בזמן אמת כאשר אצטרך לפעול מול מחבלים?'. פחדתי שאקפא במקום. אבל בזמן אמת, הייתי גאה להיות חלק מלוחמים מיוחדים. הייתי מוכן להקריב את עצמי בשבילם, כמו שהם היו עושים בשבילי. חבר'ה צעירים שרק עכשיו יצאו לשטח… איזה חברה.. עזים ונחושים…".

"למרות שהכח שלנו סיים את המשימה העיקרית והתארגנו לאבטח את החברים שלנו, בסביבות השעה אחת וחצי אחרי חצות, מודיעים שנתחיל להתארגן גם אנחנו ליציאה, זה אחרי שגם החייל השני נמצא. השקט היה מיוחד, לא שומעים כלום. פתאום, תוך כדי המתנה, מגיע רכב, ביצענו ירי אזהרה באוויר, והוא פרסס וחזר על עקבותיו. חולפות עוד מספר דקות, ונפתחת עלינו אש מדויקת מאחת הסמטאות. הקצין שלי זוהדי צועק 'נפצעתי' וכדורים חולפים מעל ראשי. חשתי מכה חדה ברגל אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. המשכתי לירות ודאגתי לקצין. החברים שלי צועקים לי 'יפרח, אתה רטוב…' התחלתי להרגיש חום ברגליים, הלכתי לאחור ונשענתי על הקיר בסמטה ורק אז אני רואה שיש כניסה של קליע בירך ושלוש יציאות. אני מאבד כמויות גדולות של דם. במקביל מגיע המ"פ שלי ומזעיק צוות רפואה. אני נמצא בהיי של האדרנלין והראש ממשיך לעבוד, במקביל לאיבוד הדם. אני צועק 'הכל בסדר, תמשיכו לאבטח. הבנתי שהמצב חמור ואמרתי למפקד שלי 'זהו, אני הולך למות…'".

…שוב אני חש מחנק בגרון ומבין את משמעות המילים הללו בזמן אמת, מול פנים ושם של לוחם היושב מולך… ושלא תבינו לא נכון, אין רחמים עצמיים, אין חרטה על דבר. שמעון יפרח, בן העשרים ותשע מישיר מבט ואומר את המילים הכי כואבות שיכול לומר בחור צעיר במדינה מטורפת… 'אני הולך למות…'.

כל אותה עת שמעון ממשיך לאבד דם וכל המאמצים לחסום את הפגיעה בעורק הראשי, עולים בתוהו.

שמעון מפונה במהירות לאמבולנס המחכה במחסום ומשם להדסה הר הצופים. בהר הצופים הוא נבדק והרופאים מגיעים להחלטה שהמקרה שלו מיוחד ורגיש והמומחה למקרים מעין אלה נמצא בהדסה עין כרם. הרופאים מקבעים את האזור והוא מובל במהירות להדסה עין כרם לניתוח המסובך.

לפני הכניסה לחדר הניתוח מבקשים משמעון שיתקשר להוריו. 'אנחנו לא יודעים אם הניתוח יצליח. כדאי לך לדבר עם ההורים…'. מצמרר.

שמעון מסרב, ורק לאחר בקשות חוזרות ונשנות הוא מבקש לשוחח עם אחיו הגדול אשר. 'לא רציתי להפחיד את ההורים שלי. הורים מבוגרים, לא רציתי לגרום להם צער… אם נגזר עלי למות, אז אמות… '.

השיחה עם אשר הייתה מוזרה מאוד.

שמעון "אשר, זה שמעון. נפצעתי, לא משהו מיוחד אני בכניסה לחדר ניתוח. תמסור ד"ש להורים, הכל בסדר".

אשר "מה נפצעת קל?! אתה עובד עלי?!" "באמת, לא משהו רציני…".

שמעון לא ידע שאשר כבר שמע בחדשות על הקרב בקלנדיה וידע שיש פצוע קשה. בינתיים, מצבו של שמעון מדרדר לאנוש ונשקפת סכנת חיים אמיתית. אשר עושה אחד ועוד אחד ומבין מיד שמדובר בשמעון אחיו, למרות ההכחשות שלו.

שמעון "אני זוכר שהייתי מעורפל ואני רואה את כל החיים שלי עוברים מול העיניים שלי. משפחה… חברים… חברה הכל רץ מול העיניים…".

הרופא בעין כרם מעדכן את שמעון שהוא הולך להעביר וריד מרגל שמאל ולהשתילו ברגל ימין, 'בתקווה שהניתוח יצליח', אומר לו הרופא המנתח.

אחרי שבע שעות, מצליחים להציל את חייו, ואחרי מספר ימים הוא מתעורר ומרגיש שאינו מסוגל להזיז את רגליו.

שמעון "פתחתי את העיניים וצעקתי 'תגידו שאני לא אשאר נכה… תגידו לי…'.

ההורים שלי, האחים, החברה ענת ואחי אשר עמדו ליד המיטה ואשר אומר לי 'נפצעת קל… כמעט הלכת… רק אז נודע לי שאימא שלי הרגישה משהו בלב ממש באותה שעה שנפצעתי, בשתיים בלילה. היא קמה מהשינה, הדליקה נרות ולא הפסיקה להתפלל…. אימא זאת אימא…", אומר שמעון בקול כנוע של ילד, בכל זאת, הוא מדבר על אימו…

תהליך ההתאוששות של שמעון היה מפליא, ועכשיו הוא עמד בפני שיקום ארוך וקשה כדי להחזיר לו את כושר ההליכה והעמידה. גם במשימה הזאת עומד שמעון בכבוד ואחרי מספר חודשים של טיפולים אינטנסיביים בתל השומר הוא משוחרר להמשך טיפול בקהילה.

לא אחד כשמעון עם כמויות האדרנלין ישב בטל בבית, ולצד התרגולים, הוא חובר לחבורת נכי צה"ל הרוכבים על אופני ידיים בגליל העליון ומתקבל באהבה על ידי ראש הקבוצה מוחיק ומתאמן איתם. בשלב מסוים עולה על הפרק מרתון ברלין והקבוצה שולחת נציגים לתחרות. ממש לפני היציאה, אחד הרוכבים נושר ופונים לשמעון בשאלה 'רוצה לצאת?' 'כן, איזו שאלה ונענה בחיוב. סדרת אימונים מכשירה אותו ואת חבריו לייצג את ארגון נכי צה"ל ומדינת ישראל ובכך משלים עוד נקודה בשיקום.

מאז הריאיון עברה שבת וגם ראש השנה, ואני עדיין נמצא תחת הרושם העז של המפגש. אתה יושב מול מי שרק אתמול היה ילד והנה בחלוף מספר שנים, אתה יושב מולו ושומע ברטט את סיפור הגבורה שלו. סיפור שבין שמיים לארץ, בין חיים למוות, ואתה אומר בליבך 'שמעון וחבריו בעצם הם מלח הארץ, והם אפילו לא יודעים זאת'.