כל אחד הביע את טענותיו, האשמותיו, סיבותיו ומסקנותיו בדרכים ראויות לציון במקוריותן, אפילו נתקלתי בפוסט על מסעודה משדרות שנוכס לטובת ההסבר. והכל בהחלט טוב ויפה, אם זה לא היה נאמר בנשימה אחת יחד עם נתונים לגבי עירנו היקירה, שבה השכר הממוצע הוא 5,568 שקלים (כשהשכר הממוצע בארץ מתקרב ל 9,000 שקלים) וזה אולי החלק שצריך יותר להטריד רבים מאיתנו.
כחלק מהכנות לקיצוצים שמבטיחים לנו, יאיר לפיד נהנה מהספק, וגם מרוגז ההמונים ואיומי עמיתיו למקצוע, שאחד מהם, שר התחבורה, הזהיר מקיצוצים במשרדו. מי יודע איזה אצבע אלוקים שלחה אותי לקרוא דווקא את הכתבה הזאת, שבה הוצהר שחור על גבי אינטרנט, שמתעתדים לקצץ בתקציב פרויקטים עתידיים, שאחד מהם הוא קו הרכבת עכו-כרמיאל ורכבת העמק, יחד עם השארת תקציבים אחרים על כנם, כנראה חשובים יותר.
נכון, זה לא בדיוק פגיעה ישירה בכיס שלנו, אבל זה בדיוק מהדברים שצריכים להדליק לנו נורה אדומה, העתיד שלנו. מקומות שמתחברים יותר מהר למרכז בעקבות שיפור עורקי תחבורה הם מקומות מתפתחים ומשגשגים, שיש בהם פוטנציאל שיכול להתממש, מבחינת נהירת צעירים, השקעה של מפעלים, מקומות עבודה וכו', ושמם לא מלווה בתגובת "מה יש לעשות בחור הזה", ראו ערך כביש שש ליקנעם.
התרעומת הקריית שמונאית על קיצוץ ההטבות הרי אינה העניין הכלכלי בעיקרו. חלק מזה הוא הרצון שלנו שיכירו בנו, בשנים הקשות של מטחי קטיושות כשעוד לא הומצאה אזעקה מראש, או כיפת ברזל, או אפילו מערכת טילי פטריוט, כשבקושי הומצאו מקלטים וחדרי בטחון. הטראומה שלנו לא הספיקה להישאר בתודעת ההמונים כמו שהיא נחקקה אצלנו, וההטבות מזכירות לנו שהסבל שלנו לא טואטא מתחת לשטיח, מעריכים אותנו, על זה שלא עזבנו, לא התלוננו, ולא שאלנו בקול רם מספיק מה היה קורה אם בתל אביב היו נופלות קטיושות יום יום, בכל שעה, בלי התראה.
הצעירים מבינינו שרואים את עתידם בעיר, רוצים גם את ההבטחה שתחושת הקיפוח, ומדיניות "גדרה עד חדרה" לא תגדיר אותנו כשאנחנו נכנסים לשנתה ה-65 של המדינה, אנחנו רוצים שפריפריה לא תהיה מילה רעה, אלא דווקא מקור לגאווה. העתיד שלנו לא פחות חשוב מהעבר, והכל, זה ידוע, עניין של רצון, ראו ערך תקומתה של מדינת ישראל
