מחורבה אבודה המקום הפך שוקק חיים, שזאת דרך אחרת לומר שלא רק אנחנו חשבנו על ללכת לסרט, אלא עוד חצי אומה שעמדה וחיכתה איתנו בתור לכרטיסים. כיאה לכאלה שהגיעו עשר דקות לפני תחילת הסרט מצאנו עצמנו מנסים לבחור בין שורה 3 באמצע, לבין שורה שמונה בצד. במילים אחרות נאלצנו להחליט באיזה מידה נרגיש פחות פראיירים. אחרי ביצוע ההחלטה הרת הגורל, ופרידה מכמעט ארבעים שקלים עבור כל אחד, נכנסנו למתחם רעבים ומוכנים להיפרד מעוד כמה שקלים בעבור כל דבר אכיל בנמצא. הדברים האכילים בנמצא הסתברו כפופקורן או נאצ'וס, במידות שונות ודילים שונים, שרובם ככולם מצריכים פרידה מלפחות חמישים שקלים. ובעבור חמישים השקלים הללו המוכר סרב להביא לנו חתיכת מגש פלסטיק נוסף כי "הכל ספור".
היית מצפה שמקום שמחזיר את הוצאותיו על המזון לאותו היום בערך בקונה העשירי, יהיה קצת יותר לארג' בנוגע למגש פלסטיק רעוע.
נכנסנו לאולם, אחרי שפספנו כמה דקות, כי הרי פרסומות יש גם בבית, מצאנו את שורה שמונה בצד וניסינו להבין איך להתארגן עם שתי שתייה, פופקורן ודוריטוס מלא ברוטב, מעיל, צעיף ותיק. אחרי שהכל התמקם כמו שצריך נזכרתי שלא הוצאתי את המשקפיים ולא השקטתי את הפלאפון, מה שהצריך הזזה חוזרת של כל הדברים רק כדי שאוכל להגיע אל התיק. הסרט התחיל, סאונד מעולה, מיזוג מדויק, אפילו לא שמנו לב שאנחנו בצד. מה שנקרא- חווית צפייה.
נכון שהיום אפשר לראות כמעט כל סרט בצפייה ישירה באינטרנט או להוריד באיזה תכנה לשיתוף קבצים, או לחכות לשידור בכבלים. לבזבז פחות כסף ולהרגיש פחות פראיירים. אבל כל העניין הוא בחוויה. יציאה לסרט היא לא רק בעבור הסרט עצמו, אלא בשביל ההרגשה וההנאה בלהתמכר לחושים, לצחוק עם עוד מאתיים אנשים, לדדות איתם החוצה ולשמוע איך כל אחד מנתח את זה אחרת, להיות חלק ממשהו שהוא לא דלת אמותיך ואלף מחשבותיך, וגם ליהנות קצת בדרך.
אז למה לא מגיע לנו שיהיה גם פה אחד?
