לכל אחד מאיתנו יש מקום שמור בלב לכל הדרכים שבהן לא צעדנו. לדברים שרצינו ולא עשינו, להחלטות שלא לקחנו, לאהבות שלא צלחו, לבחירות שלא נבחרו. ולא משנה כמה התחלות חדשות נבטיח לעצמנו, הדרכים שלא צעדנו בהם תמיד שם, להציק לנו, לגרום לנו לתהות, לנקר לנו בשאלה 'מה היה קורה אם היינו עושים אחרת?'. 'מה היה קורה אם לא היית נותן לאהובתך מהתיכון ללכת?', 'מה היה קורה אילו לא הקשבת לעצה גרועה?', איך החיים היו שונים אם רק היית בוחר בדבר השני. ויש לתחושת ההחמצה הזאת נטייה להרים את ראשה דווקא ברגעי ייאוש, ולתת איזה חלום על חיים אחרים שהיית יכול לחיות עכשיו. תחושת החמצה כשמה כן היא כמו חומצה שמאכלת את הנשמה לאט וביסודיות.
מישהי חכמה שאלה אותי פעם כמה קדימה אני אצליח ללכת כשהפנים שלי מסתכלות לאחור. תנסו, באמת לא מגיעים רחוק ואני חייבת להגיד שזה גם מאוד מעייף. לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בחיים ש…אין לנו. כמה פעמים יצא לכם לדמיין שיחה בראש, לתכנן נקודות חשובות, לדבר בנחישות, לשאול בעדינות, ובראש הכל מסתדר כמו בסרט, ביימתם, הכנתם תסריט, הכנתם תגובות שונות לכל מקרה שלא יבוא. ואז מגיעה המציאות, ולרוב למציאות יש דרכים משלה לסחוב אותך, זה לא יוצא כמו בתכנון, המילים מתבלבלות, דברים תופסים כיוונים שבכלל לא דמיינת. לא סתם אומרים שהמציאות חזקה מכל דמיון. כך הן הדרכים שלא צעדנו בהן, הדמיון שלנו לגביהן לוקח לעולם כמעט מקביל, בו אתה מוצא עצמך מאושר ומצליח.
באמת קל יותר לדמיין את החיים שהיו יכולים להיות, מאשר לחיות את העכשיו על כל תלאותיו וקשייו. אולי השנה נעשה מעשה ונוסיף עוד הבטחה אחת לעצמנו, לזנוח את הדרכים שלא צעדנו בהן, ולהתמקד בדרך שאנו צועדים בה, לשחרר את עצמנו מכבלי ה"מה אם…", לשחרר את עצמנו מכל ההחמצות, ולהאמין בעצמנו, שהדרך שבחרנו בה היא הנכונה לנו, ואם לא, להפוך אותה לכזאת. שנה טובה ודרך צלחה!
