אלפי הבוגרים התכנסו בין כותלי ובחצרות ביה"ס, מי כתלמיד לשעבר ומי כתלמיד לשעבר-לשעבר, מי על שתי רגליים, שלוש ואפילו על שני גלגלים. ההתרגשות הייתה בעוצמות כה חזקות עד שהיו והקדימו חיבוק לדיבור, קודם התחבקו עם זה או זו שעמדו מולם ורק אחר-כך התפנו לשאול "מאיזה מחזור? באיזו שנה סיימת?".
מטבע הדברים, הזמן שחלף היה שחקן מרכזי, וככל שהבוגרים היו עמוקים יותר בעבר, כך הם נזקקו לסיוע ראייתי-נסיבתי. הדיאלוגים נשמעו די הזויים, במובן הבריא של המילה, כאשר התברר לדוברים שהם מכירים ממקום אחר, אבל דנציגר היה להם תחנה בחייהם.
לנאיבים שבין הבוגרים היו גם אכזבות כאשר החיפוש אחר נערת החלומות הסתיים במפגש עם אישה-אימא-סבתא שזוהרה הועם אך דיבורה היה ונותר כפי שזכר חמישים שנה קודם בחצר ביה"ס. שברי חלומות.
היו מספר דרכים לזהות ולסווג את בוגרי המחזורים. אחד מהם, ככל שהפרטים בחבורה היו תזזיתיים יותר הבנת שזה עתה סיימו את לימודיהם ושיני הזמן ומס הכנסה טרם כילו בהם את זעמם. ככל שהחבורה הייתה קרובה למצב סטטי ומיעטה להתנועע, הבנת שהחבר'ה שייכים לחבורת הראשונים. ככה זה כאשר אתה נושא על כתפיך חמישים שנה.
לחלק מהבוגרים החליף מצח עמוק ומבריק את הבלורית שחיבר בין הצדעיים, המראה, אגב, לא העיד בהכרח על גילו של הנדון, אלא על מצב הצבירה של שערותיו. כל אחד והמזל שלו.
היו גם מראות שהעבירו בי צמרמורת. במעלה המדרגות של האצטדיון העירוני ישבה רכונה על כיסא גלגלים המורה המיתולוגית לצרפתית חנה ירון, שזכיתי ללמוד מספר משפטים רגע לפני שמיציתי את הרעיון השפה. נגשתי אליה, רכנתי לעברה. חנה הרימה את ראשה, הביטה בי ושאלה "מי אתה?". עניתי "הרצל בוזורגי. כיתה טית 3". "אהה" היא ענתה ושאלה לשלומם של הוריי. "בסדר", עניתי לה "את יודעת, הגיל… זה לא מה שהיה…". המשכתי להביט בה תוך שאני גולש במורדות הזמן האבוד אל הימים הקסומים ההם…
…פגישות מחזור מעין אלה הם מרחב בלתי נדלה של סיכויים וסיכונים. אהבות ישנות שקפאו שנים בזיכרון יפה אפוף בריח הבושם מהפגישה הבלתי נשכחת או רגע אחד של אכזבה ייאוש או חוסר שביעות רצון מאירוע שהספקת לשכוח אבל הצד הנפגע נושא אותו זה חמישים שנה על גבו עד אליך, אל רגע המפגש על הדשא באצטדיון או במסדרון של ביה"ס.
תחזיקו מעמד עד היובל הבא.
