…יום שלישי בערב, היכל התרבות שואף לתוכו אט אט את נחשול האנשים שאתה מכיר ורואה בשכונה, בבית ובעיקר מקריית שמונה של פעם. סבתא מסעודה וויצמן, מאמא סולטנה, מויז'ו המכונה קיקו, דויד, שושנה, ג'וליט ואברהם. לבושים במיטב הבגדים, 'מריחים טוב' עם כרטיסים ביד וחיוך על הפנים, מחכים לפגוש ולשמוע את הבן יקיר קריית שמונה ליאור אלמליח וחבריו בערב שירי אנדלוסיה ופיוט מבית אבא.
…מאיר מרציאנו עולה לבמה ומשלים את האווירה והתפאורה בטקסטים בסגנון מזרחי-תנ"כי עם הרבה אהבה וחום למי שיעלה לבמה. הערב הצליח לא במעט בזכות ההנחיה המקצועית ומלאת החן של מרציאנו.
ראשונים לעלות הם שני ילדים האחד, אוחנה מהעיר והשני, סבגי ממרגליות, מפלחים את חללו של ההיכל בשיר "ברכנו" המבוצע ברגש, בתֹם ובחן להנאת הצופים.
בזה אחר זה עולים הנער ינון-אליה גבאי, החזן והפייטן מיכאל פרץ, ושמעון סיבוני המוגדר כ'טנור היהודי' הגדול בעולם.
החבורה מבצעת שירים מן הקלאסיקה האנדלוסית-ספרדית, כל אחד בשיא השתדלותו המקצועית.
…"ועכשיו אני מבקש להזמין לבמה את בן קריית שמונה", מחיאות כפיים גוברות והולכות, "ילד הפלא שפרץ לעולם הגדול ולא שכח את עיר הולדתו, קריית שמונה. קבלו את ליאור אלמליח". מחיאות כפיים ממושכות. ליאור, כשמו הוא מפיץ אור בנשמות הצמאות לשירה ופיוט. איזו שמחה, איזה תגובות ובעיקר חום ואהבה הפורצים מהאולם אל עבר הבימה. מחשמל.
המופע היה מהנה, בעל איכויות וענה על צורך אמיתי ותשוקה למוסיקה אנדלוסית, מוסיקה של הבית, של בית הכנסת של ההווי היהודי מבית אבא, אצל תושבי קריית שמונה והסביבה.
והיה גם הבדרן והסטנדאפיסט שמעון רגב ש'השכיב' את הקהל בבדיחותיו וחיקויו, ולא בפעם הראשונה.
שלוש הערות:
הראשונה. התזמורת האנדלוסית של מעלות-תרשיחא הוכיחה שאפשר לנגן ולשיר בצוותא יהודים ותיקים, מזרחיים, עולים וערבים בניצוחו של לא יהודי, המנצח והמוסיקאי המוכשר עימאד דלל, והצלילים בכלל לא רעים.
השנייה. כשמציעים לתושבי קריית שמונה משהו שונה משלמה ארצי או שלום חנוך, מסתבר שיש מעטים שיקבלו את ההצעה בשמחה.
השלישית. תרבות ומוסיקה הם מצרכים שאפשר להשיג, גם אם העירייה היא לא המוכרת.
