האיש שלנו ששון

השנה החלטנו לתת פתחון פה למי שביום-יום מתמזג עם מציאות החיים ונהפך לחלק מהנוף האנושי של העיר. אנשים ונשים שחיים את חייהם במעגלי המשפחה, החברים והשכנים. ששון חמו, איש מן הישוב, חי ומודה על כל הטוב שהקב"ה העניק לו ולמשפחתו.

אל תטעו. אין לו חשבון בנק נוסח פישמן, הוא גר בבית יפה ומטופח בקריית שמונה, ואת לחמו הוא מביא בשמחה ובששון, ותמיד מודה לשם על היש.

בהמשך, שלא כנהוג, ביקשנו מששון שיפרט, מה הופך אותו למאושר, גם אם האוטובוס עליו הוא נוהג אינו שלו, הילדים שהוא מסיע בחרדת קודש אינם מעירו, ועבור כל קניה הוא משלם ממשכורתו ומשכרה של רעייתו רחל, העמלים לפרנסתם.

ואם אתם שואלים, ששון לא זכה ל'תספורת' נוסח פישמן ושות', ועל הכל הוא משלם עד האגורה האחרונה.

• ששון, נולדת כאן בקריית שמונה. מה הזיכרונות שלך מהשכונה בה נולדת וגדלת? ששון:

ששון: "נולדתי בזיו צפת וגדלתי עד גיל תשע בשיכון ו' היום מחנה גיבור, באותה שנה יצאתי לפנימייה בחיפה. בגיל שש עשרה חזרתי לקריית שמונה למדתי בעמל מכונאות רכב, ובמקביל ללימודים עבדתי במוסך מוצניק".

• אני מניח שכמו רוב הילדים בזמנו חווית את פחדים שכל ילד וילדה חוו.?

ששון: "אתה צודק. אני זוכר כילד שהפת"ח היו יורים עליינו קטיושות מתי שבא להם ואיך שבא להם. זאת הייתה תקופה קשה, כילדים היינו משחקים ופתאום היו נפילות של 20 30 וגם 40 קטיושות בלי שום התראה וכילד כל בום היה מקפיץ לי את הלב, והיה לוקח לי כמה ימים להתעשת ולצאת שוב מהבית.

לאחר חדירת המחבלים ברחוב יהודה הלוי, הייתי פוחד להיות לבד ותמיד היה מי שליווה אותי הביתה גם ביום, שלא נדבר בחושך לא הייתי יוצא. אז הייתה ילדות תמימה. כשאני צופה בסרט "כיכר החלומות" יש בזה הרבה מהילדות שאני זוכר!".

• נדבר על השירות…

ששון: "בן שבע עשרה למדתי נהיגה קד"צ על משאית אצל המורה חביב, עברתי טסט וחודש אחרי גויסתי לצה"ל ואני בן שבע עשרה וחצי. הייתי בגדוד 71 חטיבה 188 שריון, ומשם התגלגלתי להיות נהג בוס החטיבה 724 ימ"ח  מחנה יפתח עד סוף השירות.

אחרי השחרור היו לי הצעות מפתות לקרירה בתל אביב, אחרי מחשבה מעמיקה ויתרתי ולא עזבתי את קריית שמונה, אני מאוד מחובר לעיר ואולי בגלל החסך של השנים בפנימייה כילד".

• אתה מסיים את השירות וחוזר לחיים האמיתיים. ששון: "לאחר השחרור קיבלתי דירה בשפרינצק 301 מעמידר, והתחלתי את החיים, עבדתי במחלבות רמת הגולן כמלגזן, מספר חודשים לא היה קל יום יום לצאת מוקדם בבוקר לקצרין ולחזור בערב מותש שלא נדבר על החורף. לאחר מכן עבדתי בחברת שמירה מוקד 99 שכבר לא קיים, שלוש שנים בשער של מפעל מיגדה.

באותו שלב התחלתי לעבוד ב'מטיילי קריית שמונה' כנהג טנדר בהסעות, בהמשך הוצאתי רישיון לאוטובוס והמשכתי כנהג אוטובוס במצטבר 20 שנים, עזבתי אחרי עשרים שנים נכנסתי לחברת נתיב אקספרס בתחילת דרכה בקווים בצפון, לא היה לי טוב שם עזבתי, והתקבלתי לרמי לוי לנהל את המחסן מיומו הראשון של הסניף בקריית שמונה, אחרי שנתיים של ניהול המחסן, נפתח מכרז לנהג אוטובוס במועצה האזורית הגליל העליון. ניגשתי לראיון ולשמחתי התקבלתי, ואני עובד במועצה אזורית הגליל העליון מזה שש שנים בשאיפה עד הפנסיה".

• מעט על המשפחה שלך…

ששון: "אני נשוי לרחל ממשפחת פורטל השורשית מקריית שמונה יש לנו בן אליאור בגיל שלושים ובת חנית בגיל עשרים וחמש. מאליאור יש לנו נכדה בת שבע וחצי ונכד בן ארבע וחצי. אנחנו משפחה מאושרת וכולנו בקריית שמונה. הבן שלי עובד בנביעות, הבת שלי עובדת באלביט מזה ארבע שנים וסטודנטית במכללת תל חי לומדת תואר למשאבי אנוש. רחל רעייתי עובדת בבית ותיקי הגליל מזה עשרים שנים".

בטח יצא לכם לשמוע את המשפט, 'ילד צריך שמבוגר אחד יאמין בו'. מי שהאמין בששון ובפוטנציאל שבו היה סא"ל שאול דרורי.

נעבור לחיים שלך כבוגר. לימודים וצבא. מה עשו לך שתי התחנות החשובות הללו? מה הן תרמו לעיצוב אישיותך?

ששון: "בלימודים לא השקעתי מי יודע מה, לא אהבתי ללמוד, יותר אהבתי חופש.

בצבא קיבלתי בגרות וידע לחיים והודות למפקד שלי סא"ל דרורי שאול הוא שגר היום בשאר ישוב. שאול הוא זה שעיצב אותי והרבה בזכותו מה שאני היום. הייתי חייל לא קל בלשון המעטה, עד שהגעתי להיות נהג של דרורי".

נישאת לבת העיר בת למשפחה וותיקה, רחל פורטל. העובדה הזאת חיזקה את השורשים שלכם למקום. במה זה התבטא?

ששון: "אני תמיד הייתי מחובר לעיר. גם כשהמצב הבטחוני היה הכי קשה לא חשבתי לרגע לעזוב את העיר. כך שאנו נשארים בעיר עד יומנו האחרון".

מה שנקרא 'קצר ולעניין'. בלי הרבה סיפורים והצטדקויות. לא עוזב את העיר, כי אני אוהב אותה. ככה פשוט ואמיתי.

בוא נדבר על החיים הבוגרים שלך כבן קריית שמונה. היום, בראיה לאחור, מה הייתה משנה בהחלטות שלך לגבי החיים בעיר?

ששון: "מה שהייתי רוצה לשנות בעיר, זה תעסוקה לצעירים, ולטפח את העיר כמה שיותר".

ששון, די פעיל בפייסבוק. ביקורתי כשצריך, ומפרגן כשמגיע. דומה שאילו רוב החברים ברשתות החבריות היו מאמצים את הגישה של ששון, האוויר היה נקי יותר, והשיח היה מכבד ומועיל הרבה יותר.

פרנסתך על ההגה ועל הכביש. אני מניח שיש לך המון זמן לחשוב על החיים בכלל ועל החיים שלך בפרט. שתף אותנו במחשבות ובחלומות שלך?

ששון: "האמת שאני הגשמתי כמעט את כל החלומות שלי, הקמתי משפחה בקריית שמונה, רכשתי בית בקריית שמונה, ואני עובד בעבודה שאני אוהב, וקם בשמחה בבוקר בכייף לעוד יום עבודה.

החלום האחרון שנישאר לי להגשים זה זכייה של איזה שישה מיליון בפייס ואני מסיים עם החלומות (צוחק)".

זה נשמע כמו בדיחה, אבל ששון מתכוון לכל מילה. כאשר אין לך עיניים גדולות, ואתה יודע שלא כל דבר ברור מאליו, אתה מעריך אותו יותר.

איני רוצה להיכנס לפוליטיקה במובנה המפלגתי, אבל אי אפשר שלא לשאול לתחושותיך כבן הארץ הזאת שרואה מה קורה היום. מה המסקנות שלך? מה הייתה אומר לכל המנהיגים שיש להם יד ורגל בהנהגת המדינה?

ששון: "אני רק יכול להגיד שאני ממש עצוב מהמצב במדינה. אנו אחים המביעים שנאה אחד לזולתו, במקום לאהוב אחד את השני, ולא משנה מה הדעות הפוליטיות של כל אחד.

יש לי חברים מכל הקשת הפוליטית. יש לי כלל ברזל, אני לא ניכנס לשום ויכוח או שיחה על הפוליטיקה. אני חבר של כולם והפוליטיקה בצד. מכבד כל אחד ואחת, כי ברור לי מראש שלא כולם חייבים ויכולים באותה דעה. אין דבר כזה".

ששון, לו הדבר היה תלוי בך, מה היית מעמיד בראש סדר העדיפויות של המדינה בכלל וקריית שמונה בפרט?

ששון: "סדר העדיפות במדינה זה יוקר המחיה הקשה שקיים וכמובן בטחון.

בקריית שמונה הייתי רוצה ליראות יותר ניקיון וטיפוח וכמובן מקומות עבודה חדשים, וכמה שיותר. בעיניי, כרמיאל מודל לחיקוי".

לסיום. הימים אינם פשוטים, והרושם הוא שכל מי שמצליח להביא יותר ליטרים של בנזין למדורה, כך טוב.

בוא, תנסה לשפוך מעט מים על הלהבות, בדרכך.

ששון: "זה ממש פשוט במשפט אחד. "אהבת חינם"".

הבנתם?! כאשר מדובר באנשים שכל מהותם היא החיים עצמם, עם הקושי וההתמודדות, עם המתנות ועם הדברים שלא תמיד מסתדרים, אתה שמח בחלקך, מכיר את מקומך, ומנצל את כל הזמן שאתה ואחרים קיבלו כדי להיות טוב ולעשות טוב.

חמישה דברים שלא ידעתם על ששון חמו

1. אוהב לשיר (חלק יודעים).
2. חולה ניקיון בטרוף לא נורמאלי.
3. מפחד לטוס ולא אעלה למטוס בעד שום הון.
4. בשירות הצבאי, השתתפתי בתרגיל הרטוב הראשון שלי ב'שיפון'. במהלך התרגיל נורה לעברי פגז טנק שכמעט הרג אותי. היה נס וודאי כי לידי עמדה משאית מלאה סולר. צעקתי בקשר "חדל! חדל!" והאש פסקה. המשכנו כרגיל. אילו זה היה קורה היום, כרמלה מנשה הייתה כבר מדווחת ברדיו ומצ"ח היה פותח בחקירה.
5. הייתי מאוד קשור לסבתא שלי מצד אימי, 20 שנה אחרי לכתה מהעולם ואין יום שאני לא חושב עליה ומתגעגע אליה מאוד. אין לתאר עד כמה, אני כותב עלייה ועיניי דומעות.