היום ה-27 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

הלוחמת

"אני לא רוצה להתראיין", אמרה לי שפרה כשבקשתי להביא את סיפורה עיתון "חדשות הגליל". גם מאמצי לדובב את בני משפחתה לשתף פעולה לא צלחו. אבל  מעבודת התחקיר שעשיתי לגביה והאנשים שאיתם שוחחתי גיליתי כי הנתינה שלה לקהילה, שהתחילה עוד בבית הקשיש במשך 30 שנים, ושאותה היא ממשיכה עד היום בהתנדבות, מדובר באישה צנועה שנחבאת אל הכלים. אבל אחרי שלמדתי על העשייה שלה החלטתי שלא לוותר לה, והיא בדיוק האישה שראויה לחשיפה.

 

סיפור אהבה

שפרה איל לבית ארניק נולדה ב1939, דור עשירי לשושלת רבנית מצד האב שלמה ארניק, המפורסם מבניהם הוא הרב ברלה מלמד, אשר נולד בצפת ונקבר לא הרחק מקברו של הארי הקדוש.

את האהבה שלה לבריות ואת הנתינה היא ספגה מסבתה שהייתה מכינה מידי יום סיר של מרק חם, שהיה משביע את רעבונם של אנשים שידם לא משגת לאכול ארוחה חמה.

כשהייתה בת 12 היא עברה להתגורר בקיבוץ גן שמואל, עד גיל 15 למדה בתיכון, וכשחזרה לצפת היא הכירה את בעלה משה איל תושב ראש פינה ששירת בגולני. כשקבעו להינשא משה שירת ליד אל עריש שבדרום, הוא הגיע עם מדים ובנוכחות מנין נישאו ללא מסיבה וטכסים נוספים, משה שב לאל עריש ושפרה התייצבה בלשכת הגיוס כאישה נשואה וקיבלה פטור משירות פעיל.

בשנת 1969 כשמשפחת איל התגוררה ברחוב סמטת המלכים בקריית שמונה, נחתו טילי קטיושה אשר פגעו בביתם.

אחרי שנים כשכבר עברו לדירה אחרת ברחוב ששת הימים, פגע טיל קטיושה נוסף וביתה נפגע בפעם השנייה.

שאלתי את שפרה האם היא לא שקלה לעזוב את קריית שמונה אחרי שפעמיים ביתה נפגע? "לרגע לא חשבתי לעזוב. ההיפך בשנים בהן עבדתי בבית הקשיש כשפרצה מלחמת לבנון, התרוצצתי ברחובות מבית לבית כדי לפנות את הקשישים למקום מוגן ובטוח כשמסביב נוחתות קטיושות ללא הרף". וכשהיא אומרת זאת היא מחייכת במבוכה ועיניה דומעות.

מכל השנים שבהן היא עוסקת בעבודה ציבורית האהבה הגדולה שלה היא לאנשים הקשישים. מדלן רופאה שהכירה אותה מהתקופה ההיא, ספרה לי כי "שפרה נתנה את כל נשמתה בעבודה, אם מישהו לא היה מגיע היא תמיד התקשרה לדרוש בשלומו, אתה מבין בשביל אדם מבוגר שחושבים עליו ודואגים לשלומו, זה עולם ומלואו" אמרה לי מדלן. כששפרה יצאה ללמודים במדרשה לעובדים חינוכיים סוציאליים, משה בעלה כבר עבד במוסך בקריית שמונה. הוא יצר כלים ומצא דרך לייעל את תהליך השבתת הרכבים על ידי המצאת חלקי חילוף. בינואר 1988 זכה לפרס העובד המצטיין ע"ש מרדכי נמיר ופרס על מפעל חיים מנשיא המדינה עזר וויצמן. פרס העובד המצטיין ע"ש נוח מוזס ניתן לו אחר 45 שנות עבודה פורייה, מאומצת ובהתמדה, שיפור וייעול העבודה במוסך אותו ניהל שנים רבות. הוא יצא להשתלמויות בחו"ל ובארץ והפך למנהל הבכיר ביותר בקואופרטיב הגליל העליון.

                

 

 

לא באה לטקס

 

לצד בעלה, העובד המצטיין וזוכה פרס מפעל חיים, שפרה יצאה ללימודי תואר ובמשך שבע שנים למדה במוסדות להשכלה גבוהה. היא אף הגדילה לעשות כשבשנת 1982 עברה קורס קציני הג"א וסיימה בהצטיינות, היא קבלה תעודה מאת אלוף הפיקוד אורי אור ביחד עם עוד 25 נשים שעשו זאת.

שפרה היא אישה עטורת פרסים ותעודות הוקרה על פועלה בתחומים רבים ומגוונים למען הקהילה. תעודת הוקרה על פעילותה במבצע "ענבי זעם", תעודת הצטיינות על התנדבותה בבית חולים, תעודת הערכה על 20 שנות התנדבות במשמר האזרחי וגם מכתב מאביו של שלמה ארצי שהיה אז סגן ראש עיריית תל אביב על פעילותה באירוח בני נוער מנוייס גרמניה וחילופי נוער בכלל באקספרימנט. היא נבחרה מטעם עיתון 'מעריב' להיות האישה הישראלית היפה והנערכת של השנה "לירחון את". אך מתוך צניעותה לא ניגשה ולא התייצבה לטקס.

 

עזרה לחולה סרטן

גם היום כשהיא בגמלאות היא מתנדבת בקופת חולים ובביטוח לאומי. אחד המקרים שבהם טיפלה באחרונה הוא מקרה של אישה חולת סרטן שנכדה הסיע אותה בבהילות לטיפול רפואי בחיפה. אי הכרתו של העיר וסערת הרגשות שבה היה מצוי הנכד הביאו אותו לחנות במקום אסור לחניה. הדו"ח שהוצמד לחלונו צבר אחרי שנים ריביות והצמדות כה גבוהות שהאיש לא היה מסוגל לשלם. זה גם הזמן שהוא מגיע לפגישה

עם שפרה במשרדי הביטוח הלאומי ומגולל בפניה את סיפורו העצוב. שפרה הנמרצת פונה במכתבים לכל גורם אפשרי, ולא מוותרת עד שהקנס מבוטל.

מכתב התודה המרגש שכתבה לה האישה שבינתיים נפטרה  מהסרטן הגיע לידי והיא כתבה לה כך:

"היית אתנו ברגעים הכי קשים, קשובה אמפתית ומלאת רצון לעזור. בזכותך יש לנו חברה יפה יותר".

שפרה ביקשה שלא אכתוב על שני ילדיה הנמצאים בעמדות בכירות ומרשימות ואני מכבד את בקשתה.

אבל שאלה אחת נותרה לי לסיום הריאיון איתה. ריאיון שונה ממה שאני מורגל אליו, משום שכמעט כל נושא שנגענו בו בפעילותה היא התעקשה שלא להרחיב עליו את הדיבור. "על חסד של אמת לא צריך יותר מידי לדבר" היא אמרה "כי אז זה כבר לא באמת חסד".

ובכל זאת תהיתי מה מניע אותה כל השנים הללו לסייע לעזור ולתת לקהילה כל כך הרבה. "גיליתי שהחיים הם גלגל שמסתובב, אתה אף פעם לא יודע מתי אתה עצמך תזקק לעזרה, וכן היו ימים כאלה שגם אני מצאתי את עצמי קצת חסרת אונים, רגעים שנשאתי עיני לשמים. ובזכות הברכות של האנשים שבהן טיפלתי כל השנים, אני מאמינה שמשם קבלתי כוחות ובזכותם גם הדברים הסתדרו. תעשה טוב תקבל טוב ככה אני מאמינה".

 

 

משהו אישי

 

בתקופה האחרונה המדור לא התפרסם עקב עיסוקי הרבים. אנשים רבים עצרו אותי ברחוב וספרו לי כי הכתבות שלי חסרות להם. אז קודם כל כאן המקום להגיד תודה לכולכם, זה מחמם את הלב לדעת שהכתבות נוגעות באנשים, אשתדל  לכתוב אחת לחודש ואמשיך למצוא את האנשים הטובים באמצע הדרך.

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad