היום ה-10 במאי , 2022

Select your Top Menu from wp menus

מאוג'דה לקריית שמונה ובחזרה לאוג'דה

הרצל בן אשר

…מאיר מרציאנו, שב מטיול שורשים מיוחד ומפתיע במרוקו ובעיר הולדתו אוג'דה. הטיולים למרוקו, למדינה שרבין ז"ל היה מגיע מחופש למישהו מרסקו, טסים בשנים האחרונות חופשי-חופשי, גלויי פנים ולב רחב בני הדור השני והשלישי של מי שנולד במרוקו. ואפילו יוצאות טיסות מאורגנות של שרי הממשלה לאמירויות. מי היה מאמין…

מאיר זכה להיות בתפר שבין העולם ההוא לבין עולם הזיכרון שתיכף ישכח, חלילה.

לפני כחודשים זה קרה. מאיר ובני משפחתו יצאו במסע אל הבית אותו נטשו בחיפזון בליל המימונה של שנת אלף תשע מאות שישים ושתיים. מאז, זרמו מים רבים במעין הכורדי וסרטים רבים ריצדו בקולנוע 'חרמון' ו'שניר', זכרם לברכה.

בימים אלה של לפני חנוכה, חג האור והניסים הגלויים, נביא את הסיפור המדהים של משפחת מרציאנו כפי שסיפר מאיר.

 

מאיר מרציאנו: "בלילה ההוא ערב חג המימונה 1962 (אני בן 11), שולחן החג עמוס כל טוב כמיטב המסורת של יהדות מרוקו, ריח טיגון המופלטות במטבח עליו מנצחות שתי הנשים האהובות והמופלאות בחיי, סבתא מסעודה ואמא ג'ורג'ט עליהן השלום. סבא, רבי אברהם מרציאנו עומד בראש השולחן לבוש בגדי תפארת כולו לבן, מניח את שתי ידיו על ראשו של אבי מורי שלמה ומברך אותו "תרבחו ותסעדו" לשנה הבאה בירושלים. האם ידע מה שניבא ומה שבירך?. ככה על פי סדר הגילים, כולנו מתכופפים ומניחים את ראשינו מתחת לידיו המברכות של סבא, ומנשקים את ידו. בתום הטקס המסורתי פצחנו כולנו בקול גדול ובמקהלה בשיר "לשנה הבאה בירושלים", האומנם? לשנה הבאה בירושלים?

לא ידענו שזאת אכן הפעם האחרונה שאנחנו שרים את השיר האלמותי הזה ששרו מאות דורות לפנינו באוג'דה שבמרוקו.

שיר פשוט מלא תפילה מלא ערגה מלא געגועים לארץ ישראל", אלא שלא היה תיאום בין משפחת מרציאנו ובין כוחות הביטחון המרוקאיים. תוך כדי שירה והתרוממות רוח, דפיקות בדלת.

 

מאיר: "פתאום באמצע השירה והשמחה נכנסים שני קציני צבא, ניגשים לאבא ולסבא, מסתודדים ביניהם וכאילו בפקודה קצרה סבתא ואימא יוצאות בבהלה מהמטבח ידיהן ספוגות בשמן המופלטות. אנחנו הילדים מביטים באבא בסבא ובקצינים בפליאה 'ילדים, כולכם החוצה!'.  יצאנו בשקט לכביש, שם המתינה משאית צבאית, טיפסנו ונבלענו בתוכה, אבא עלה אחרון אחרי שסגר את הבית ולא כיבה את האורות, הכל נשאר על השולחן כאילו שיוצאים לסיבוב קצר וכבר חוזרים. סוגרים את הברזנט ונוסעים. לאן? מה קרה? מה פתאום עכשיו?

כולנו בעיניים דומעות מצער שעוזבים את ביתנו או מסיבה אחרת שלא ידועה לנו עדיין.

לאחר מסע ארוך ומפרל שנמשך ארבעה עשר יום, עולים על מטוס באיטליה ונוחתים בישראל. רישום וקליטה חפוזים שוב עולים על משאית פחות נקייה ופחות מתוחזקת ונוסעים לקריית שמונה. מגיעים בלילה שלפני חג העצמאות ה-ארבעה עשר למדינתנו הצעירה", המסע הזה לקריית שמונה, בתחילת שנות השישים, היה מסעם של רבים וטובים מארצות האיסלם ושורדי השואה הנוראה באירופה. קריית שמונה, שבט אחים גם יחד.

"…הגענו לקריית שמונה לילה לפני חג העצמאות ה-14 של מדינתנו הצעירה והיפה. למחרת צעדנו אבא ואני לכיוון "המרכז", לא הבנו למה מאות דגלי הלאום מתנופפים להם ברוח האופיינית של קריית שמונה, גירלנדות עם מנורות בכל צבעי הקשת מתוחים לאורך הכבישים. ואז אני אומר לאבא בתמימות, 'אבא, תראה איזה מדינה יש לנו, כל זה לכבודנו, איך הם שמחים לקבל אותנו…' תמימות של ילד ציוני, עולה חדש. כל זה היה לפני 59 שנה.

…מתחילים חיים חדשים. כאן בקריית שמונה, גדלנו וגידלנו, חונכנו וחינכנו, התרחבנו והפכנו מילדים עולים חדשים לבעלי משפחות. זכינו שבית הכנסת המפואר בשיכון ד', "מגן אברהם", יקרא על שם סבינו רבי אברהם מרציאנו זצ"ל", זיכרונות אלה משנות המיתון הגדול שלפני מלחמת ששת הימים זכורים לנו ילדי העיר ושיכון ד'. המון אהבה ופשטות דרך שכיסתה ועיממה את המחסור והבטן המקרקרת.

 

ואז, בחודש אוקטובר השנה (2021), החליטו מאיר, אחיותיו וגיסותיו להצטרף לטיול מאורגן במרוקו.

מאיר: "אחיותיי גיסותיי ואנוכי, ככה במפתיע החלטנו לצאת לאוג'דה, גם לאוג'דה. בהתייעצות עם מר אברהם אביזמר המלומד הוותיק והמנוסה בהדרכה במרוקו, סופר והיסטוריון, (חיבר שבעה ספרים על מרוקו על כל היבטיה. אין מדריך שאינו נעזר בספריו).

ביום החמישי לטיול, הגענו לאוג'דה ממש באותה שעה בה עזבנו את ביתנו לפני חמישים ותשע שנים. למחרת, יום השישי בבוקר מוקדם, כולנו מתרגשים, הלב פועם בקצב מהיר ובלתי נשלט. צועדים כל הקבוצה בהנהגת אביזמר לכיוון הרחוב בו שוכן הבית שלנו, בית ילדותנו, השלט בכניסה לרחוב מורה לנו שזה הרחוב. העיניים תרות אחר מספר הבית, בית מספר 23. 'הנה, מצאנו'. ניגשים לשער הכניסה, מקישים מספר פעמים, הדלת נפתחת ומקבלות את פנינו שתי נשים מטופחות ומרשימות. שיחת נימוסין קצרה, והן מזמינות אותנו להיכנס לבית שהיה שלנו…".

ההתרגשות מפנה מקום למציאות, לימים אלה, בסך הכל קפיצה של כשישים שנים, וחזרה…

מאיר: "ואז, לתדהמתנו הרבה אנו מגלים שהבית שלנו הפך להיות …לאקדמיה למוסיקה ולמחול. הבית היום משמש כאקדמיה למוסיקה ולמחול של העיר אוג'דה המונה כמיליון תושבים.

…עזבתי את ביתי כילד בן אחת עשרה, והיום, אחרי חמישים ותשע שנים ואני בן שביעים, אני עומד כאן בתוך הבית… צמרמורת ודמעות מציפות אותי. תוך כדי התחושות הללו, סרט חיי רץ לנגד עיניי… אני מאיר מרציאנו, הילד בן האחת עשרה מאוג'דה, זכה לסגור את מעגל הגורל ותעתועי הזמן. בשנים האחרונות הייתי מנהל התרבות והמוסיקה בקריית שמונה, מנהל בית החאן, המרכז לתרבות ומוסיקה, עומד רועד מהתרגשות והדמעות מערפלות את ראייתי מבעד לעדשות המשקפים. 'הכל סודר בני היקר והאהוב מאיר. כאן, בבית הזה קבע הקדוש ברוך את המשך חייך. אין כאן מקרה ואין כאן תעתוע. הכל מכתוב, יא בני…', שומע את אבי שלמה זצ"ל לוחש לאוזניי…

משם, עם מטענים כבדים של רגשות בלתי נשלטים, המשכנו למרכז חיי התרבות של יהודי אוג'דה, בית הכנסת "בית אל", השני בגודלו ובהדרו במרוקו יחד עם בית הכנסת "בית אל" בקזבלנקה, בית הכנסת המפואר.

גדלנו וזכינו להתבשם משיריו ומתפילותיו המרגשות והמצמררות מגדול הפייטנים והחזנים של יהדות מרוקו, יוסף (ג'ו) עמאר, ע"ה. זכיתי ונעמדתי על אותה התיבה הקדושה בה עמד ג'ו עמאר והרטיט בקולו העצום והמיוחד מיליוני לבבות. בילדותי, כאשר שאלו אותי, מה תרצה להיות כשתהיה גדול? הייתי אומר, 'ג'ו עמאר'. מאז גדלתי אבל זכיתי רק לאבק וקרן אור מהענק ג'ו עמאר, עליו השלום".

..נוחתים בקריית שמונה, מאפסים רגשות והולכים לשלם את חשבונות החשמל, הארנונה והמים. וכן, גם לספר את הסיפור המופלא, שאני בטוח שמרצד, בצורה כזו או אחרת אצל רבים מאלה שהגיעו לעיר והם בתפר של 'אז ועכשיו'.

מאיר משמש היום מדריך מתמחה במרוקו, וחי בין עולמות קסומים שחלקם נמחק לצערנו.

 

בתמונה: זהבה, שושי, תקוה, מאיר, ג'קלין ותמי.

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad