היום ה-28 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

השבוע שהיה – 1.8.2014

המלחמה בעזה

להפסיק להפציץ בתים ולהתחיל לפגוע בראשי החמס ובמנהרות

המלחמה בעזה נמשכת וצריך לחכות עם השאלות, בינתיים.

נקדים ונאמר שהתמיכה בצה"ל ובמי שמנהל את המערכה חזקה משהייתה ולאלה המחפשים סדקים באמונה בצדקת המלחמה, נכונה אכזבה.

השאלה הראשונה והמכרעת לדעתי, היא האם ממשלת ישראל הגדירה את כל המטרות הנכונות למלחמה או בהגדרת המטרות יש איזשהו פספוס. ולמה הכוונה?

מחבלי החמאס והאמצעים השונים שהם צברו במטרה לפגוע בישראל, הם היעד, בגדול. אולם, אחרי יותר משלושה שבועות שצה"ל על קציניו ומפקדיו פועלים ללא לאות בעוז ובגבורה תוך הקרבת חייהם במלחמה נגד ירי הרקטות, צריכה להישאל השאלה: האם זה נכון לרכז כל-כך הרבה מאמצים וכח אש נגד החמאס שמעל לאדמה או היה צריך להתרכז בפעולות מבצעיות שמטרתן אחת, לפגוע בראשים ובמפקדים של החמאס הטמונים עמוק-עמוק בתוך עזה תחתית.

לדעתי, זאת השאלה המרכזית היות ואנו משחקים לידי מפקדי החמאס בירי על ריכוזי אוכלוסיה ממנה יורים על ישראל רקטות.

הטעות היא בהבדל הקיים ביחס של היהודים לחיי אדם, ובין היחס של החמאס לחיי בני אדם.

מים הסרטים העולים ביוטיוב אפשר לקבוע מסקנה חד משמעית וגורפת שהקיצונים של האיסלם בכל מקום על הכדור מתייחסים למי שאינו סר למרותם כאל כבשים לשחיטה. הסרטים מזעזעים וטראומאטיים לצפייה. עטויי מסכות על פניהם וקלצ'ניקוב בידיהם הם שוחטים וטובחים על ימין ועל שמאל ילדים, נשים ומבוגרים על עניינים משל מה בכך.

בשביל החמאס לקשור ילדים לעמודים של בניין וממנו לירות רקטה לעבר ישראל, זה עניין שבשיגרה. ישראל מגיבה ויורה על אותו בניין ומחבלי החמאס ופושעיו מתְחַזקים בעקבות הסרטים האיומים שהם מצלמים ומפיצים לאחר מכן בעולם כולו ובהם הילדים שהם הביאו למותם.

אמרתי לא פעם. כואב הלב לראות ילד חף מפשע סובל, מה לעשות לב יהודי. כאשר אנחנו רואים דברים כאלה אנחנו משווים מיד את התמונות לילדינו, כאלה אנחנו, ואשרינו.

נחזור לסרטן החמאסי. היום נשאלת השאלה: האם ישראל מכה במקום נכון?! האם ישראל מכה את המקל שמכה אותה במקום להכות ביד שמניפה את המקל?!

החמאס הפך את תושבי עזה למקל איתו הוא משתמש לפגוע בישראל, וישראל נופלת למלכודת הזאת פעם אחר פעם.

ולכן, ישראל צריכה להחליף דיסקט, ולצד הטיפול במנהרות, להשקיע את כל כולה בלחפש את ראשי החמאס ולחסל אותם. חבל על טונות חומר הנפץ שמטילים על בתים והופכים אותם לערמת בטון וברזל, ממילא ישראל תחזור ותספק להם מלט שאיתו יבנו מנהרות ואת בתי ראשי החמאס.

אני משוכנע שכאשר יוטלו כרוזים מעל עזה ובהם תמונותיהם של מוחמד דאף, איסמעיל הניה וחבריהם המרצחים תחת הכותרת "מבוקשים חיים או מתים", תחול התפנית האמיתית במלחמת עזה.

 

 

אמנון אברמוביץ' אינו אויב. נקודה.

ככל שימי הלחימה מתארכים, מתגלים לצערנו תופעות שליליות כלפי עיתונאים וכתבים. השיא השלילי היה בניסיון לפגוע בפרשן ערוץ 2 אמנון אברמוביץ'. אברמוביץ' עושה את עבודתו העיתונאית על פי אמונתו, חוויותיו וידיעותיו. לעיתים הפרשנויות הללו לא מוצאות חן בעינינו, גם לא בעיניי. אז מה?! בשום פנים אין לפגוע בו, מה עוד שהאיש נכה (קשה) ממלחמת יום כיפורים, מלחמה שרבים מתוקפיו עדיין לא נולדו. וגם אם אברמוביץ' לא נכה עדיין אסור לפגוע בו כי הנכות היא אות וסימן למה שהוא הקריב למען מדינת ישראל, ודעותיו לא קשורות לכך.

אז אנא מכם, תירגעו ותשקיעו את המאמצים שיהיו פרשנים אשר חוויותיהם ואמונותיהם שונות משל אברמוביץ' וחבריו בתקשורת. כי בסופו של דבר הפרשנות היא תבנית נוף חוויותיו ואמונותיו של הפרשן ולא שום דבר אחר.

 

 

 

כשהחמאס בנה מנהרות כאן חרשו וזרעו שדות וגידלו ילדים לשלום

בזמן שהישובים בעוטף עזה השכימו קום ויצאו כדי לחרוש ולזרוע את השדות, יצאו מחבלי החמאס אל השדות וחפרו מנהרות מוות. כאן חורשים וזורעים ושם זורעים את ניצני המוות.

כאשר בישובי עוטף עזה ילדו ילדים, בנו גני ילדים וגני משחקים, מחבלי החמס השתמשו במלט שישראל סיפקה להם כדי לבטן את המנהרות ולהכין אותן ליום פקודה.

החמס בנה את הגיהינום מתחת לאדמתה של עזה וכאן המשיכו ליהנות מהפרחים, הפרפרים ולימדו את ילדי הגן על פרחים מוגנים ותקווה לשלום. בנו גן עדן.

התהום הרובצת בינם לבינינו היא כה עמוקה וכה רחבה עד אשר תנועות ה'שלום' השונות הצצות כאן כפטריות אחרי הגשם נראות ונשמעות כדבר הכי הזוי שיכול לייצר המוח האנושי.

ושלא תהיה אי הבנה, אין עם או אומה שרוצה, חפצה וכמהה לשלום יותר מאשר היהודים. אין.

אבל ההיסטוריה שלנו מוכיחה חזור והוכח שככל ששגינו בחלומות שווא על השלום שאויבנו הכינו לנו, כך המכה הייתה כואבת וממושכת יותר.

ולכן, צריך לומר 'סליחה. לא רוצים את ה'שלום' שלכם, ולא משנה כיצד אתם מגישים לנו אותו כחומס, טחינה או 'דו-קיום". מה שצריך לעשות עכשיו זה דבר פשוט. לקחת צעד לאחור, להירגע ולחשוב אם אנחנו רוצים 'שלום' מן הסוג שמנסים לכפות עלינו או אנחנו מוכנים להמשיך ולהילחם על השלום האמיתי, הנקי השלום שנביאי ישראל לימדונו.  

 

אהבת חינם

מלחמת עזה היא גם מלחמת אהבת חינם. המילים דלות ושדופות מכדי לתאר את האהבה שפרצה בכל שׂדרות העם אזרחים, חיילים, לוחמים ויהודים מן השורה. איני זוכר אחדות (לא מזויפת) כפי שאנו עדים לה מאז פרצה מלחמת עזה. ראשונים הם הלוחמים הדבוקים בנשמתם לחבריהם. איזה טוהר וכנות עולים מדבריהם לפני שהם חוצים את הגבול לעזה, כשהם שוכבים פצועים ומדממים בבתי החולים, וגם, כן גם כאשר חבריהם מובאים לקבורה.

בחיים היום-יומיים שחקנו את צמד המילים "מלח הארץ". בכל ויכוח, שיחה או אמירה אנו נוהגים לבזבז את המילים הללו על דברים פעוטים של מה-בכך.

חברים, "מלח הארץ" הם הילדים הנפלאים, הנערים והנערות שהתחנכו ובגרו כאן על האדמה הטובה של ארץ ישראל בכל מקום. החיילים והחיילות האלה נותנים תוקף ל"מלח הארץ" כפי שלא זכור לנו שנים.

המבטים, העיניים, הלב ורוח החברות שהם טיפחו בינם לבין עצמם פורצים באחת בימים אלה וניצבים לפנינו, לפני הדור שכבר לא אוחז בנשק ולא נקרא למילואים.

בנים יקרים, הרשו לנו לומר לכם שאתם טובים מאיתנו בכל קנה מידה. ורק נותרה שאלה אחת שאין לנו מענה עליה. האם אנחנו ראויים לכם?!

אולי יעניין אותך

Bottom ad