היום ה-26 באוקטובר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

פגישת מחזור

לפני כמה ימים בשעת צהריים מאוחרת נכנסתי לקפה אלון. כשבקשתי להזמין אספרסו, אחת מהנשים שישבה עם שתי חברותיה בשולחן צדדי חייכה אלי, חיוך מאיר עיניים. 'מה שלומך יוסי?', היא שאלה בהתלהבות ועוד לפני שהספקתי להשיב היא הוסיפה, "אני ירדנה רודה מהרצליה למדנו יחד "במצודות", אני כל כך מתרגשת לפגוש את כולם עוד מעט".

היא כמובן התבלבלה ביני לבין אחי יוסי. כשהבנתי שבעוד שעה קלה היא וכל יתר בני כיתתה עומדים להיפגש אחרי ארבעים וחמש שנים שוב בבית הספר, היה לי ברור שאת המפגש המרגש  הזה אני לא מפספס.

ואכן, בשעה היעודה הם התחילו להגיע גברים ונשים שנושקים את גיל שישים. אלה שלא הקריחו לגמרי, השיבה זרקה בשערם. הם נכנסו מהוססים לאולם, שפעם, כשהיו תלמידים, זה  היה חדר האוכל שלהם. ברגע הראשון עמדה מבוכה קלה באוויר, חלקם זיהו את חבריהם, אחרים התבלבלו ולחצו את ידיהם של בני הזוג מתוך מחשבה שאלו בני כיתתם. דקה אח"כ כשהסתיים תהליך הזיהוי הם נפלו זה בזרועות זה מתחבקים ומתנשקים. הם הזכירו את הטיול השנתי,"איך המורה יצחק הריץ אותנו כל הלילה כי לא רצינו לישון, כי חשבנו שיש לו רומן עם אחת המורות ורצינו לראות", את הכדורגל שהם שיחקו ליד "פוטו נתן" את הקלאס והמחבואים ברחובות, הם צחקו וחזרו שוב להיות תלמידי כיתה ח' במצודות.

בין האנשים הרבים שהגיעו פגשתי את דני שחר שגדל בשיכון ג' בילדותו וכיום הוא מתגורר בבית הלל. שחר ששירת כלוחם בשייטת הוא בן למשפחה ערכית, שני אחיו שירתו כטייסים. לצדו עמד חיים המכונה "שוגון". חיים פנחס עמד במשך שנים בראש מחלק בילוש ביחידה המרכזית של תל אביב. בין הפרשיות הבולטות שבהן עמד הן, לכידת אנסים מפורסמים כגון דני כץ והאנס המנומס. וכן, החוקר של שודד הבנקים "האופנובנק". שוגון שגדל עם הוריו ברחוב משמר הגבול בקריית שמונה אמר: "היינו חבורה נפלאה, אני רואה מה יצא מכל אחד מאיתנו וזה מחמם את הלב, הייתה לנו ילדות מאושרת. סרט קולנוע עלה 25 גרוש וארטיק 10 גרוש. ולזה היה לנו מספיק". שיחתנו נקטעת כששוגון רואה לפניו את חברו משכבר הימים את טוביה. "לוֹ הייתי מרביץ כשהיינו קטנים" הוא אומר ומחבק אותו חיבוק חם. טוביה, הוא בנו של בעל המכולת "מכולת ליבה" שהייתה ברחוב הרצל וכיום הוא סגן מנהל בית החולים העמק בעפולה. "את הנשמה שלי פיתחתי פה", אומר טוביה. כשאני שואל אותו מה היא קריית שמונה בשבילו? הוא עונה: "הייתי ילד בן שש כשעליתי מרומניה ופה רכשתי שפה ומנהגים. אני גאה להיות בן העיר הזו. החלוקה דאז הייתה לפי צברים ועולים חדשים, הזיכרון הכי חזק שלי זה משמרות הבטיחות. כדי להמחיש את הקרבה והאהבה ששרה ביניהם באותן שנים הוא מסכם "אני וסמי בן שיטרית למדנו במחברת אחת". בן שטרית ששמש במשך  שנים כדיקאן הסטודנטים במכללת "תל-חי" ועזר בארגון הערב מסתובב נרגש עד מאד. כשהוא מבחין במחנך המיתולוגי שלהם נכנס לחדר האוכל הוא וכל יתר חבריו מביטים בו בהערצה כאילו לא חלפו ארבעים וחמש שנים מאז אותו יום שהוא הגיע לקריית שמונה והם שוב אותם תלמידים שפגשו בו לראשונה.

המחנך יצחק גבריאלי או כפי שהם מקפידים לקרוא לו גם  היום "המורה יצחק" הוא גבר צנום וכריזמטי, הוא נראה צעיר מכפי גילו. למתבונן מהצד קשה להבין עד כמה השפעתו הייתה גדולה עליהם. אך, ברגע שהוא מתחיל לספר את סיפור חייו, איך עלה מעיראק והגיע כבחור רווק וצעיר ממרכז הארץ, איך לא התייאש גם כשנתקל בפקיד עמידר מנומנם שסירב לתת לו דירה כי "זה כבר לא שעות הקבלה", איך ויתר על משרה נחשקת בבנק רק מתוך שליחות אמתית כדי לחנך בני נוער. אתה למד משהו על קסמו של האיש. ואז, הוא מפתיע את כולם  וקורא לבמה למספר תלמידים שאת חיבוריהם הוא שמר עד היום. דפים מצהיבים, חיבורים שמהם נשקפת תמימות אמתית, חיבורים המספרים בעצם את התבגרותם. לפתע, אתה מבין שבין המילים הוא זרע זרעים שכיום שנים רבות אחרי הוא רואה את פרי עמלו.         

 

ספר זיכרונות

הרעיון להיפגש אחרי 45 שנים נולד, בעקבות  מותו של בן כיתתם אשר בוזגלו ז"ל שעבד בסניף "עמידר" בקריית שמונה שנים רבות. מותו בטרם עת הזכיר להם עד כמה החיים שברירים ואיש אינו יודע מה ילד המחר. "מותו של בוזגלו הזכיר לכולנו שחייבים להיפגש לפני שיהיה מאוחר" אמר כספי, שבעת שירותו הצבאי שירת כטייס ולאחר מכן פנה להייטק וגם הספיק לנהל את תדיראן קשר בתל-חי.   

כספי שמתגורר כיום בחיפה פנה לסטי לנקרי המורה מקריית שמונה. סטי, החייכנית פעלה בנמרצות ויחד הם איתרו את רשימת כל החברים.

מתברר כי  כספי נערך למפגש כמו למבצע צבאי. חדר האוכל במצודות רושת במצלמות זעירות שמתעדות את המגיעים מקרוב ורחוק. בין הבאים אני מזהה חלק מהאנשים שעדין גרים בקריית שמונה, סמי בן שיטרית, סילביה רז, האחים התאומים מוטי ויוסי שנפר, דודו ברעד, יוסי בבלסקי, איציק הצלם, דבורה בונן ואיבט ביטון.

אחת מהאורחות מסתובבת עם ספר זיכרונות שאותה שמרה מאז הייתה ילדה. זוהי, מירה הורביץ ממטולה בתו של דוב הורוביץ ז"ל שהיה מנהל הדואר. זה ספר זיכרונות שכמעט מתפורר לגמרי, בין דפיו כתבו זה לזה דברים אישים. בדף שמקופל למטה כתוב "סוד כמוס לפרה ולסוס". באחד הדפים אני קורא:

"טוב לגור באוהל דל

על אדמת מולדת

מאשר בארמון פז

על אדמת נכר"

ועם אידיאולוגיה שכזו מה הפלא שמחזור 1966 הצמיח חבורה נפלאה ואיכותית שכזו.

 

מורה לחיים

כאשר יצחק, המחנך סיים את דבריו, פרשתי אבל הם נותרו יחדיו עד חצות. ממאנים להיפרד ומבקשים למצות עד תום את הרגעים האלה שכבר לא יחזרו. בהמשך, נודע לי כי כל אחד בתורו סיפר לאן החיים הובילו אותו מאז שעזב את בית ספר "מצודות". תהיתי ביני לבין עצמי, כיצד, הם שגדלו בשנות השישים כשהוריהם עסוקים בהישרדות קיומית ובקשיי פרנסה, הם שגדלו בלי חוגים ובלי מתנ"ס, בלי מחשב וגם בלי נייד, נערים ונערות ששיחקו בתופסת וקלאס והרחוב שימש כמגרש כדורגל ומקום להסתתר בו במחבואים. הם אלה שהקימו משפחות לתפארת, הצליחו כל כך והגיעו לעמדות כה משפיעות בחייהם. אין ספק כי ל"מורה יצחק" הייתה השפעה עצומה על מה שהם. נזכרתי במשפט ששמעתי בתחילת דרכי כמדריך חברתי,

 "מי שחושב לימים זורע,

 מי שחושב לשנים נוטע,

 ומי שחושב לדורות מחנך".

 המשפט ההוא קיבל כעת משנה תוקף.   

אולי יעניין אותך

Bottom ad