אודה, השבוע, לאחר הפרומואים, התיישבתי לראות את הסדרה שביים דוד דרעי "סאלח, פה זה ארץ ישראל", ושמחתי….שמחתי, שסוף סוף כבודם של הסבים והסבתות של בני הדורות האחרונים ניצל. שנים, שמעתי את הסיפורים על האפליה כלפי הוריי ובני דורם שהגיעו מארצות המזרח, ובראשם יוצאי מרוקו. שנים, לגלגנו על ה'דמיון המזרחי המפותח' של ההורים, שנשאו את הפצע המדמם הזה על בשרם ונפשם, נפשם יותר. היום אחרי כולנו צריכים להכות על חטא ולבקש סליחה מההורים ובני דורם.
אצלי ההתפכחות הגיעה מעט מאוחר עם נפילתו של השאה הפרסי ועלייתו של חומיני לשלטון. הסיפורים על הערים היפות נשמעו לנו מופרכים. האמת, לא האמנו כל כך. אבל הוריי המשיכו לספר בערגה על עולם אחר שלא היה מוכר לנו.
אולם, 'הבכורה' להשפלה ולדיכוי הייתה מנת חלקם של העולים ממרוקו שגדלתי איתם, לצידם ובתוכם.
מה שקרה השבוע, וככל הנראה ילך ויתעצם בהמשך הסדרה, זו תעודת ההכשר לאמיתות טענותיהם של הורינו וסבינו על אפליה, לא סתם אפליה, אפליה אידיאולוגית, מובנית שאת ממשיכי דרכה הגזענים-חולניים אפשר למצוא גם היום, לצערי.
כתב האישום שהציג ויציג דוד דרעי, יוצר הסדרה, מקבל גושפנקא, חותמת המלך בדמות הפרוטוקולים. לא רכילות, לא מעשיות, ואפילו לא סיפורים סובייקטיביים מפיהם של הורינו וסבינו. דברים בשם אומרם, דברים בשם עושם.
…אין מטבעי להוסיף שמן למדורה היוקדת (בצדק) על מה שעברו הורינו וסבינו. את זה עשו ויעשו מחפשי הקופונים.
הכאב המלווה בדמעות על ימים שהיו, על משפחות שנשחקו עד דק. על הלב האטום שבאותו רגע כבה בו הניצוץ היהודי הידוע ברחמיו. על אותם יוספטלים שברשעותם, אטימותם ובורותם מחקו קהילות קהילות של מרוקאים, פרסים, עירקים מזהותם ותרבותם. הם הפכו אותם לאבק אדם המובל במשאיות אל ירוחם, קריית שמונה חצור ואחיותיהן עיירות הפיתוח.
ראיתי על המסך את הדמויות שגדלנו לאורם בשיכון ד': את דוד ודידה זעפרני ז"ל, שלמה פרץ ז"ל, יוסף אוחנונה ז"ל, שריף שושני ואת שלמה לוי הפייטן שיבדל"א, את אברהם מרציאנו זצ"ל ובנו שלמה ז"ל ועוד שורה ארוכה ארוכה של אבות ואימהות שקרעו את עצמם בעבודות דחק כדי להביא פת לחם, כפשוטו, לפיותיהם-פיותינו הרעבים. אני נזרק רחוק-רחוק אל הימים ההם והכל מתערבב זה בזה.
לא אשכח את סיפורו של רבי מכלוף חנונה זצ"ל, אביהם של מרים סננס, מוטי, הרב יעיש שמעון ואחיו שהיה תלמיד חכם מופלג, אנציקלופדיה מהלכת שהפך את דפיו של 'הזוהר' וגם הבין בהם. האיש, נשוא הפנים הגיע לארץ הקודש במיטב מחלפותיו ונשלח לחפור גומות (צלחות) לשתילים בקרן קיימת.
בסוף יום העבודה שב רבי מכלוף לביתו, מיותר לציין, עם חליפה קרועה ומרוטה, אבק ובוץ מכסים את כל גופו, אבל עם חיוך ואושר על שזכה לטעת עץ ולעבד את אדמת הקודש.
אנחנו חייבים להיזהר גם ברגעים קשים ומטלטלים אלה לא לנקות בהכללה. הרוב המוחלט של אחינו האשכנזים טוב ומיטיב, הם אחים ואחיות, חברים, שכנים, חתנים וכלות, ואסור, פשוט צריך להיזהר לא לערב אותם בפשעיהם של היוספטלים וחברים.
…זו אחת הפעמים הבודדות שאיני מצליח להביא את מחשבותי ודעתי לידי ביטוי עד תום בגלל סערת הרגשות בה אני נמצא. אני חש, אחרי הרבה שנים, שהספק הוסר והאמת קיבלה חותמת של בג"צ ובד"צ גם יחד. אחרי עשרות שנים כבודם האבוד של הוריי וסביי וסבתותיי הושב.
לא בנקמות נדבר, לא בנקמות נעסוק. אלא בלהיות מצוינים בכל אשר נפנה, נהיה טובים לזולתנו. נעריך שבעתיים את מה שיש לנו, ולא את מה שאיבדנו. הבושה והכלימה כואב יותר כאשר היא מתגלה אחרי שבעים שנה.
בסופו של דבר המתים, מתים ואנחנו חייבים לבחור בחיים להמשיך ולחיות למען הדורות הבאים.
כששופטים מגנים על שופטים בכל מחיר, אנחנו משלמים את המחיר
השבר המוסרי מתחיל בבית המשפט, במקום שהשם השני שלו הוא 'אמינות', וכשהאמינות נסדקת, אנחנו בבעיה
כמו שהכלב חי על נאמנותו לבעליו, כך מערכת המשפט והשופטים חיים על אמונו של הציבור. ומה לעשות, שהאמון הזה הולך ונסדק, הולך ומתפורר לנגד עינו.
מערכת משפט שקודם כל דואגת להמשך קיומה כאשר יש חשדות להתנהלות לא תקינה, בלשון המעטה, זו מערכת שממתגת את עצמה בסמוך לסוג מסוים של ארגונים.
מערכת שבמקום לספק ביצועים והחלטות שיפוטיות הפכה לגוף שעיסוקו להסביר, להתגונן ולתרץ מחדלים.
מישהו יכול לומר לי מדוע פרקליטת מחוז המרכז, לשעבר, רות דוד עדיין מסתובבת חופשי, ואינה מצויה בעיצומו של משפט פלילי?
מישהו יכול להסביר לי כיצד נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות וחברתה השופטת גרסטלר עדיין לא נחקרו על כך שלא הביאו לידיעת המשטרה, מיד, את החשד שמישהו ניסה לשחד אותה?
ועכשיו תסבירו לי, מה היה בין שופטת בישראל ובין חוקר ניירות ערך שהם הגיעו לרמת אינטימיות כזו שהחוקר, לא רק שמסמס לה הנחיות, אלא הוא גם מתדרך אותה?
האם יכול להיות ששנייה לפני הודעות הסמס הוא לא הכיר אותה?
ובכן רבותי. איני יודע מה דעתכם, אולם הריח הרע הנודף ונושב מכיוון מערכות המשפט והפרקליטות הגיע לרמה שאי אפשר לנשום חופשי, צריך מסכת אב"כ.
מערכת המשפט הידועה בגרירת רגליים בכל הקשור בעשיית דין ועינויי דין של אלפי אזרחים, הגיבה ברפלקס מותנה בשבועיים האחרונים בשני מקרים: הנשיאה חיות והשופטת גרסטלר, ורונית פוזננסקי-כץ ועו"ד שחם שביט. עוד באותו לילה (לא ייאמן) העניין בשני המקרים טופל, יצאו הודעות לתקשורת ומקהלה מתוזמנת פימפמה בתקשורת ש'זה לא מה שאתם חושבים, בסך הכל עבירת משמעת'.
שני המקרים האלה הם לא בודדים, הם לא נדירים, אבל היות שאיני יכול להוכיח על הימצאותם של מקרים חמורים נוספים, אומר שאלה המקרים שהתגלו לנו, והם מאה אחוזים.
ונניח שהמזימה תצליח ושיסתפקו בנזיפה או בכל עונש משמעתי אחר המותיר את השופטת על כנה, אתם מכירים מישהו שירצה להישפט בפניה עם סיפור כזה?! זהו שאמרנו, אמון הציבור.
פשוט, לשלוח את המסתננים לארצם
מלחמתם האובססיבית של ארגונים להשאיר את המסתננים בישראל בכל מחיר, מטרתה אחת, להאיץ את חיסולה של המדינה היהודים
המאבק הבלתי ברור להשארת מסתנני העבודה בישראל נמשך במלוא עוזו על ידי ארגונים שממש, אבל ממש, המסתננים לא מעניינים אותם, אלא הפחד מפני מדינה יהודית, לכאורה.
המסתננים, על פי הגדרה מקובלת, הם עבריינים שנכנסו לישראל בגניבת גבול, ומאז ממררים את חייהם של תושבי ישראל בדרום תל אביב ובמקומות אחרים.
פליטי מלחמה, אם יש כאלה הם מיעוט שבמיעוט, ולא היו נושא לויכוח.
הארגונים האנטי יהודיים הללו (ושיפסיקו לחלל את המילים "חמלה" "רחמים" "הומניות") הפכו את המסע המסתננים לתחמושת במסעם הבלתי נדלה לשמוט כל סממן מאופייה היהודי של מדינת ישראל.
אבל, המבחן הוא לא מול הארגונים הללו, אלא מול רשויות החוק והאכיפה של מדינת ישראל. רבים-רבים ממתינים בצפייה דרוכה לראות כיצד תמומש החלטת הממשלה להוצאתם מן המדינה. האם הנחישות והלהיטות שגילתה ממשלת שרון ז"ל תהיה גם הפעם. מעניין.
