החיפוש אחר בית הספר המתאים, כשמה מנחה אותנו הוא חיפוש מורים חזקים בתחום, היה ממש תחילתו של מסע, והאל הטוב הפנה אותנו ישירות למורים המובילים בתחום.
הרפואה הסינית היא חלק מחיי לחלוטין במשך 15 השנים האחרונות, בהן טיפלתי בלא מעט מקרים מעניינים וחשובים. החלום להגיע לסין לא עזב אותי לרגע, אבל כל שנה נראה כאילו הוא רק מתרחק.
השנה התגשם לי חלום. חלום אמיתי.
לקראת סוף חודש אוגוסט טסתי לסין, בלי לדעת למה לחכות. סיפורים כבר שמעתי לא מעט, אבל אף סיפור לא הצליח לבנות לי תמונה של איך סין ולמה לצפות.
לאחר המתנה של כארבע שעות בקייב, עלינו לטיסה לסין. מסביבי כבר כמעט כולם סינים, וזו הפעם הראשונה בה אני רואה שכל הסינים נראים אותו הדבר, ובטח לא נראים כמו התאילנדים. ישנם צורות שונות של פנים, אבל אצל כולם כמובן העיניים מלוכסנות.
השפה מסביב פחות ופחות מובנת, והלב מתחיל להתרגש, החלום אכן מתממש.
לאחר כתשע שעות של טיסה מזרחה נחתנו בבייג'ין, קבוצה של מטפלים ובניהם אני, כאשר אני הוותיקה מבניהם. שדה תעופה מסודר ומאורגן מאוד, מאוד גדול. יצאנו אל בייג'ין, שלפי מה שידעתי גרים בה עשרה מיליון תושבים. מדובר על עיר מאוד גדולה, שבנויה בטבעות טבעות. המלון שלנו היה במרכז בייג'ין ליד כיכר טיין אנמיין.
לאחר מנוחה קצרה יצאנו לטייל בעיר. בכל פינה ישנם סינים שעושים טאי צ'י של בוקר, כאשר מערכת קטנה משמיעה להם את המוזיקה ונותנת להם את הקצב.
טאי צ'י היא אומנות לחימה סינית, שמתורגלת באופן יומיומי בסין, כדי להגן על עצמם ולשמור על בריאותם, כיוון שככה הם מפעילים את כל המערכות הפנימיות ודואגים לתפקודם הנכון. המילים אומנם נאמרות בסינית ולא מובנות לי, אבל המוזיקה מאוד מרגיעה. הכבישים כאן מאוד עמוסים בבוקר, בכל צד שלושה מסלולים. חוקי התנועה לא ממש נשמרים, וכל הזמן שומעים צפצופי רכבים. למרות כל העומס, הבלגאן כאן מאוד מאורגן. אין תאונות (למרות כל זאת, במשך כל ששת השבועות בהן שהיתי בסין, ראיתי רק שתי תאונות קלות. הלוואי ואת זה לפחות היינו מעתיקים מהסינים, ותאמינו לי שיש לא מעט דברים שהיינו רוצים שיהיו כאן בארץ). אנחנו מחפשים לנו ארוחת בוקר ונתקלים במוכרת דים סם, שבחוץ פתוחים שני שולחנות קטנים ולידם אנו מניחים כסאות לכולנו. ה'דים סם' טרי לגמרי ומאוד טעים. חלקנו יודעים להשתמש בצ'ופסטיק, אני עדיין לא ממש ולכן עדיין אוכלת עם הידיים. יוצאים ליום של טיולים. בסין כשרוצים לטייל למקום כלשהו כדאי להצטייד מראש בפתק שעליו רשום שם המקום בסינית. אם תנסו להסביר לאן אתם רוצים לטייל, ותגידו את השם במבטא שונה ממה שהם רגילים, לא יוכלו להבין אתכם. צורת הביטוי בסינית היא אחרת לחלוטין ממה שאנחנו רגילים, כל אות כמעט ניתן לבטא בארבעה צלילים שונים, ואם לא מבטאים את זה בדיוק כמו שהם רגילים, הם לא מבינים. הסינים לא יגידו לא, אלא פשוט יחייכו וילכו.
אנחנו נוסעים לפארק מדהים שכולו נבנה על ידי קיסר משועמם שרצה שיהיה לו מקום לצאת אליו כשהוא רוצה לטייל בטבע. לפארק קוראים בי-חיי פארק. הפארק עצמו אינו טבעי, אלא כולו מעשה ידי אדם, אך לא נראה כך, הוא נאה טבעי לחלוטין. בכל מקום בפארק רואים קבוצות של מבוגרים רוקדים, עושים טאי צ'י, משחקים במטקות מוזרות בזריקת שלושה כדורים יחד מהאחד לשני, או משחקים בכדור נוצה שכאן ראיתי אותו לראשונה.
משם אנחנו מטיילים למקדש של קונפוציוס. מבחינתי זהו מקום חשוב מאוד להגיע אליו, כיוון שקונפוציוס נחשב לגדול הפילוסופים של סין ויש לו השפעה חשובה מאוד על התרבות בסין. קיימת תורת קונפוציוס, שנקראת קונפוציוניזם וישנו גבול דק בין דת ובין פילוסופיה בה. מבחינה מוסרית הדגיש קונפוציוס את עדיפותה של דוגמה האישית על פני מערכות חוקים מוגדרות ומוכתבות. לרוב, קונפוציוס מעביר את מסריו באמצעות משלים וכפלי משמעויות, ולא באמצעות חוקים מוגדרים. ישנם ציטוטים רבים של קונפוציוס שכולנו מכירים, אך מי שלא מכיר אותו לא תמיד יודע שאלה ציטוטים שלו. לדוגמא: "הפרחים פורחים שוב מידי אביב, אך האדם הזקן לא יוכל עוד לפרוח לעולם", או "אפילו הגדול שבלווייתנים חסר ערך במדבר", והמוכר ביותר "בני אדם מאבדים את בריאותם כדי להשיג את כספם ואז מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם, בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את העבר וכך חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד, ובו בזמן שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו, הם מתים כאילו מעולם לא חיו" (המלצה חשובה, נסו להבין את המשמעות הנסתרת בכל ציטוט). אנחנו מאוד חריגים שם בין המטיילים, ואם הצלחתי לראות טוב, אנחנו המערביים היחידים שם. בטח הסינים לא ממש הבינו מה אנחנו מחפשים שם ואיך אנחנו לא מפספסים אף פינה. מבחינתי ומבחינת כל מי שמטפל ברפואה סינית עתיקה, קונפוציוס הוא אבי הרפואה הסינית והתהוותה, כיוון שעל פי תורתו עובדת הרפואה הסינית. הביקור במקדש הזה מתחיל לחבר אותי לסין ואני מבינה שלהגיע עד לכאן היה דבר חכם, כי כך אני מתחברת למהות הרפואה הסינית.
בית מרקחת הראשון שהוקם בסין. נכנסים לבניין בן ארבע קומות שכולו רפואה סינית: מחטים, עבות מאוד ולא דומות בכלל למה שמשתמשים בארץ, צמחי מרפא, ריכוזים של צמחים וחיות שנמצאים בתוך נוזל שמשמר אותן, ומדבקות שונות לכאב. אומנם הכול כתוב בסינית שאותה איני קוראת, אבל אני מכירה את כל המצרכים השונים ומרגישה ממש בבית.
אנחנו עייפים מאוד וחוזרים למלון סחוטים. מחר מחכה לנו טיסת פנים בסין, יותר למרכז סין. אנחנו סופגים ומפנימים את סין לאט לאט. בחזרה למלון רואים קבוצות של סינים רוקדים באותו מקום שבבוקר עשו טאי צ'י. הם פעילים כל הזמן, לכן לא מפתיע שהם נראים כמו שהם נראים. הם ממש דואגים לשמר את בריאותם על ידי פעילות קבועה ומתונה לגוף.
סין מתחילה לחדור אליי לחלוטין. אני שמחה שאזרתי אומץ ויצאתי למסע הזה. תודה לכל מי שתמך ועזר לי להגשים את החלום.
בבוקר שלמחרת נפגשנו עם הצוות המקצועי של בית החולים: ד"ר מינג (מנהל בית החולים), ד"ר פנג, ד"ר נילי, מר סטון (האחראי על מחשוב בית החולים והפעלת האתר), Candy (המתורגמנית שצמודה אלינו מעכשיו ועד לסוף שהותנו בבית החולים) והמנהלת האדמיניסטרטיבית ד"ר מינג. קבלת הפנים חמה ונעימה מאוד. הצוות מציג את עצמו ואנחנו מציגים את עצמנו. ד"ר מינג מספר לנו שמחר יש את הפתיחה החגיגית של בית החולים, וכמובן שאנחנו חלק מהמוזמנים. אנחנו נפגשים עם מעט חולים ומתוודעים אליהם ולבעיותיהם.
אספר לכם על אחד המקרים שנגע בי מאוד, ואינני יכולה לשכוח את פניה. בין המטופלים נמצאת מטופלת בת 52 חולת ניוון שרירים, שזו הפעם השנייה שהיא מגיעה. מטופלת זו חקוקה בראשי בצורה חזקה מאוד, כיוון שביום הראשון שראינו אותה (לאחר שהיא שהתה בבית החולים כבר 3 שבועות) היא לא יכלה לתפקד בעצמה בכלל, כולל לא להתיישב במיטה וכולל לא לדבר (ולא רק בגלל שהיא מדברת רק תאילנדית). כל יום, כמו שנהוג בבית החולים לגבי כל מטופל שנמצא שם, היא קיבלה טיפול של דיקור ייחודי לבעיה שלה, טווינא ומִרְתַח צמחים שהוכן במיוחד בשבילה, לפי המרשם שעשה ד"ר מינג ביחד עם ד"ר פנג (לאחר שאבחנו אותה). זו השהות השנייה שלה בבית החולים. ד"ר פנג סיפר לנו שבעבר הוטב מאוד מצבה, ולכן כשהחמיר שוב, חזרה. לאחר כשבוע וחצי מאז שנפגשנו איתה, ראיתי אותה מסתובבת במסדרונות, מתנהלת לאיטה אך הולכת על רגליה ללא תמיכה כלשהי. אני חייבת לציין שהייתי לגמרי המומה, כי למרות שאני מאוד מאמינה ברפואה הסינית, לא תיארתי לעצמי שאראה שינוי כל כך משמעותי במחלה כל כך קשה, שאין לה טיפול ברפואה המערבית. המטופלת זיהתה אותי כנראה (בכל אופן אנחנו הזרים הכי בולטים, כי אנחנו מסתובבים עם חלוקים לבנים) וחייכה אליי. חייכתי חזרה, והצטערתי בתוך תוכי שאיני מסוגלת לתקשר איתי בשפה כלשהי כדי לשאול אותה איך היא מרגישה עכשיו ומה הטיפול שיפר במיוחד. באמת הרגשתי שאני חוזה בנס. לאחר כשלושה שבועות, כשהיינו בבית המרקחת של בית החולים נכנסה המלווה שלה ואמרה "today go home". היא באה להיפרד מד"ר פנג שליווה את המטופלת. אנחנו צפינו מבית המרקחת בפרידה המרגשת של המטופלת מהצוות המטפל. היא כולה נראתה מרוגשת, יפהפייה, לבושה בחינניות ופתאום ממש לא נראתה בגילה. שיערה היה פזור והיא הייתה לבושה שמלה קלילה, נפרדה בחיבוק ובקידה נרגשת מכל אחד ואחד מהצוות. אני מאוד התרגשתי בשבילה.
כמו שכבר הזכרתי הפתיחה החגיגית של בית החולים נערכה כששהינו שם. ביום הטקס החגיגי כל מגרש הכדורסל הקטן שליד בית החולים לבש חג, בית החולים קושט כולו בשלטים אדומים, בכניסה הועמדו זרי פרחים ענקיים ודגלי סין, הצלב האדום ובית הספר שבו למדתי התנוססו על המרפסת הראשית של בית החולים. כשירדנו בבוקר לכניסת בית החולים הופתענו מכמות האנשים המכובדים שהיו שם. הגיעו נציגי הצלב האדום בסין, נציגי הצלב האדום הבינלאומי, נציגי הממשל הסיני, נציגי העיר שבה שוכן בית החולים, נציגי איגוד הרפואה הסינית העולמי ועוד. אנחנו היינו אורחי הכבוד, המטפלים הזרים. עמדנו בשורה הראשונה מול הבמה, שהייתה מכוסה בשטיח אדום. על הבמה עמדה סינית והכריזה כל פעם על מכובד אחר. אותו מכובד עמד מול הנוכחים, קד קידה ועלה אל הבמה לתפוס את מקומו. ככה עלו כולם לבמה. הגיע שלב הנאומים, שכולם כמעט בסינית ואנחנו רק מחאנו כפיים איפה שכל הקהל מחא כפיים.
בטקס עצמו הרגשתי יד נוגעת בי בקלילות, הסתובבתי וראיתי את candy המתורגמנית שלנו. שאלתי במה אוכל לעזור, והיא אמרה שאחד הצלמים שאל מי המטפלת עם הוותק של 15 שנים שהגיעה לסין, והיא הראתה לו אותי. הצלם התחיל לשאול שאלות בסינית, וכיוון שאיני דוברת סינית, המתורגמנית שלנו עזרה לי בתרגום. הוא שאל ואני עניתי. כשהתחיל לרשום לעצמו הערות, הבנתי שהוא בעצם מראיין אותי. הוא ביקש שארשום את שמי בלטינית, ואני הוספתי גם את המייל שלי כדי שיוכל לשלוח לי את הכתבה. הכתבה אכן פורסמה למחרת בעיתונות הסינית, וד"ר דאג לספר עליה לכל המשלחת שלנו. זה מאוד מרגש, להגיע עד לסין כדי שתהיה עליי כתבה בעיתון…
בית החולים נמצא בפאתי עיר בשם זונג פאנג שנמצאת כרגע בהרחבה. בזמן שהותנו שם ראינו את קצב הבנייה המהיר של הסינים. כל יום שבו גמרו הנחת יסודות של בניין כלשהו, הרימו מיד זיקוקים, בלי שום קשר לשעה שבה סיימו (אכן היו זיקוקים גם בשעות מוזרות כמו 3:00 או כל שעה אחרת שקיימת בשעון). לטענתם הזיקוקים מברכים את הבניין, וגם מגרשים רוחות לא טובות שגרות באדמה שבה נבנה הבניין ויכולות להפריע להרמוניה של הבניין בעתיד (לכו תבינו סינים). זונג פאנג בעת שהותנו מנתה כעשרים אלף תושבים, וכשתגמר הבנייה מסביב לבית החולים, היא תכיל מאתיים אלף תושבים. כשבונים עיר בסין היא מתוכננת להפליא. מסביב לאתר הבנייה ניתן לראות תמונות איך תראה העיר, כולל אגם מלאכותי והטיית ושיקום הנהר הקיים. אני מאמינה שהקבוצה שתגיע בשנה הבאה תראה את העיר במלוא תפארתה ואכלוסה המלא.
בסופי שבוע יצאנו לטיולים בדרום סין. אספר בכתבה הבאה על הטיול שעשינו לפארק שנקרא זאנג ז'ה ז'יי. הפארק ייחודי מאוד, ואתן רק רמז, פארק זה הוא למעשה הנוף שמופיע באחד הסרטים הכי מפורסמים שמופיעים לאחרונה על כל האקרנים.
עד כאן להפעם.
בברכת בריאות טובה,
אורלי אברהם
מטפלת בכירה ומרצה ברפואה משלימה
052-8781954
