השבוע ננעץ המסמר האחרון בארונו של ענף הטקסטיל בקריית שמונה שיצא לדרך בשנת 1967 עם הקמת מפעל "גיבור" על ידי רוזוב. ואולי יהיה נכון יותר לכתוב שהמסמר האחרון ננעץ בליבם של העובדים שכל 'חטאם' הוא הרצון לעבוד ולהשתכר מעמל כפם.
הגלגולים שעבר מפעל גיבור שהיה פעם מותג מוביל בתוצרת שיצאה מפתח המפעל וכלה בתנאי השכר שהעובדים קיבלו, הגיע השבוע לסיומו העצוב עם פיטוריהם של אחרוני העובדים.
בימיו הגדולים של המפעל עבדו בו כאלף 1000 עובדים. לפני כחמש עשרה שנה כאשר העולם הפך לכפר גלובאלי והחומות נפרצו, החלה הנדידה הגדולה של מפעלי הטקסטיל אל עבר סין, ירדן, מצריים והודו בהן כוח העבודה זול והתחרות גדולה.
לפני מספר שנים חטפתי שוק לראשונה כאשר בקרתי באחת מחנויות ההלבשה בה מוכרים ביגוד אופנתי במכירת סוף עונה. שאלתי את מנהל החנות כיצד יתכן שמחירו של פריט לבוש העולה בימים 'רגילים' 500 שקלים, הם מוכרים אותו ב50 שקלים. 'מה, אתם לא מפסידים?'. הבחור חייך אליי ואמר 'את המותג הזה מייצרים בסין. בסין מחיר הפריט הזה הוא משהוא כמו חמישה עד עשרה שקלים, והגזמתי'. לתדהמתי הוא המשיך והסביר 'בארץ אנחנו קונים חולצה או מכנסיים כיחידה. בסין החברה קונה את הבגדים במשקל'. הייתי המום, אבל אלה הן העובדות. כאשר אוכלוסיית ישראל נמדדת במספר מועט של מיליוני תושבים ובסין במיליארדים, אז אולי אפשר להבין זאת.
נחזור אלינו. ההודעה על סגירת מפעל "גיבור-גילון" תפסה את העובדים 'מוכנים'. בשנים האחרונות היו יותר מידי סימנים שהסוף מתקרב.
חגית מועלם, חברת ועד ומי שהייתה אחראית על חדר הגיהוץ, היא אחת מהנשים הגאות והמובילות שעבדו במפעל. השבוע, למרות גזר הדין הקשה, היא שמרה על איפוק והראש המשיך לעבוד. הלב פחות. המכה הייתה מעט יותר מידי קשה.
חגית: "הלב מדמם וכואב. לא ניתן לתאר את ההרגשה הנוראית שאני חווה, במיוחד היום שאני קמה בבוקר ואיני יודעת לאן פניי מועדות. כשאני רואה את המפעל נסגר מול עיניי ובתור חברת ועד עובדים שמתפקידי וחובתי להלחם ולהגן לטובת פרנסת העובד שיש את הרצון תמיד לעזור ואין יכולת ואין במה לסייע", אומרת חגית.
– חגית, מתי התחלתם להרגיש שיש בעיה?
חגית: "כאשר היינו רואים שמגיעות משאיות מכפר סבא ממפעל האם ויש פחות ופחות משטחים, היינו מבינות. לא היה צריך לומר לנו".
חגית מספרת שהדרך בה נהגו בעלי המפעל במפעל שבקריית שמונה אחרי שהוא נקנה על ידם היה אחד הגורמים למפולת. חגית "כאשר קנו את המפעל מגיבור, העבירו את הציוד לכפר סבא. הייתי אחראית על הגיהוץ והעבודה שלנו הייתה סופר מקצועית. ההתייחסות שלנו למוצרים הייתה כמו אימא לילדים שלה. לא לקחו אותנו להכשיר את הצוות בכפר סבא, וכנראה שחוסר המיומנות וההבדלים ברמת העבודה השפיעו בסופו של דבר".
חגית חצויה בתחושותיה, מחד היא כואבת את סגירת המפעל, ומאידך אין לה טענות כלפי מנהל המפעל שהיה איתם במאבק לאורך כל הדרך.
חגית: "למרות כל המלחמה על החזקת המפעל והעובדים אפילו על חשבון כל עובד ועובד שזה אומר: חופשים ללא תשלום ויתור על יום עבודה בשבוע, ויתור על ימי כיף וטיולים והכל כדי להחזיק את מקור הפרנסה, וגם זה לא עזר".
חגית צעירה ומטופחת נשואה לאהרון, גם איש חביב ואהוב בעיר, אם לבת תשע, מפנה את כאבה האישי על איבוד מקור הפרנסה וחולקת עם כאבם של חבריה לעבודה המבוגרים "מצמרר לדעת שרוב העובדים שחלקם עשו את רוב חייהם הבוגרים במפעל, עתידם מהיום יהיה במעגל האבטלה, אני מדברת על העובדים שגילם הוא מעל גיל ארבעים ומבחינת עבודה מצבם לא מזהיר. מה עוד שאזורינו מאוד בעייתי מבחינת תעסוקה מאוד. עצוב וכואב שאני רק רציתי להתפרנס בכבוד ובכוחות עצמי ולא להיות נתמכת על-ידי גופים שונים כמו: ביטוח לאומי ולשכת התעסוקה".
חגית מפנה אצבע מאשימה כלפי כל מי שהביא את המצב למקום הזה, הן בעיר והן בממשלה: "אותי נורא מרגיז שמדינה כמו שלנו שיודעת שמפעלי טקסטיל לא שורדים ולא מחזיקים מעמד והם לא נוקפים אצבע לשיפור המצב. גם לא מצד העירייה שלנו שכבר חוותה סגירת מפעלים כמו: גיבור ספורט חנית וסלילים חולה".
על אף שחגית נולדה בקריית שמונה והוריה הם מראשוני העיר, היא אומרת: "בעיר גדולה אחרת אנשים יכולים למצוא עבודה בקלות יתרה לעומת עירנו שכל מפעל שנסגר הופך לאנדרטה ומצבת זיכרון בלבד. בגלל חוסר במקומות עבודה בעיר אנשים נאלצים בלית ברירה לעזוב את המקום לטובת פרנסת המשפחה במקום אחר".
אודליה בן ישראל אם חד הורית לשני ילדים קטנים אומרת: "עבדתי במפעל גילון הלבשת ספורט כשלוש שנים בתפקידים שונים. המפעל היווה לי מקור פרנסה עיקרי לי ולילדיי ונתן לי ביטחון מבחינה כלכלית. אין לתאר את ההרגשה ואת המחשבות שאני כל יום קמה בבוקר ואני חושבת מה יהיה ביום המחר שאני צריכה לחפש שוב מקור פרנסה בכדי שלא יחסר כלום לילדיי".
כואב הלב לשמוע ולראות את הדברים הללו. המילים חותכות בבשר כאשר אתה יודע שזה לא הסוף ועוד צפויות מכות בתחום התעסוקה בעיר.
חגית ואודליה מעדיפות לומר את הדברים הבאים בשמן, כאילו והיו ישות אחת: "המפעל שהיווה עבורנו בית שני, לא יהיה עוד. היינו כמו משפחה חמה שבראשה עמד מנהל מתחשב ותומך שבאמת עזר לכל עובד ועובד באשר הוא. אנחנו לא חושבות שיש עוד מנהלים כאלה ולא משפחה חמה שכללה בתוכה מכל מיני המגזרים למיניהם שחווינו חוויות גם חוויות של עצב ושמחה יחד. אנחנו מוחות על כך שבמקום לשמר את מקומות העבודה שקיימים בקריית שמונה שלמעשה בעלי הבית מקבלים הטבות והנחות שמגיעות להן בגלל איזור מגורינו הבעייתי, במקום לנצל זאת לטובה, הם השתמשו בזה לרעה ופשוט פגעו בפרנסתנו ונתנו את הפרנסה לעובדים זרים בירדן ומצריים".
חגית ואודליה לא יודעות מה יקרה מחר, לאן הן הולכות מכאן. הן רק יודעות שהמסמר האחרון ננעץ עמוק-עמוק בגיבור ובליבן.
