אי אפשר שבסיומה של השנה העברית, שעל פי זמניה אנחנו חיים, שלא להתייחס לשניים-שלושה נושאים שליוו ומלווים אותנו. תקראו לזה חשבון נפש, מאזן או כל דבר אחר. אני קורא לזה מחשבה נוספת על אירועים ואנשים בחלוף שנה.
השנה הייתה מטלטלת ברמה האישית. שבוע לפני פסח עזבה אימי האהובה רחל ז"ל את המימד הזה של החיים ועברה לחיי נצח, לעולם שכולו טוב. גן עדן. איני דואג לה, היא הייתה צדקת בכל פרמטר. אני דואג למי שנשאר כאן וצריך להתמודד עם קשיי העולם הזה. עם הפיתויים, עם הדמיונות, עם המציאות ועם המציאות הווירטואלית. קשה, אבל נתמודד בע"ה, בהצלחה.
בנימין נתניהו. אדם, ראש ממשלת ישראל אשר מתנגדיו דואגים שענן החשדות כלפיו לא יתפוגג כבר שנים לא מעטות. השיטה? לצאת בזמנים קצובים, רצוי לפני מהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה עם ידיעות המנוסחות בקור רוח ומצוידות בכמויות ארס מזעריות על "גורם בכיר במשטרה, המקורב לחקירת תיק 1000/2000/3000 (מחק את המיותר) אמר שכמות הראיות המוצקות המצויות בתיק (אתם יודעים, מחק את המיותר) די בהם כדי להגיש כתב אישום". עד כאן ההודעה הדרמטית, בדרך כלל של כתב המשטרה משה נוסבאום/גיא פלג (מחק את המיותר).
מיד עובר המגיש או המגישה (מחק את המיותר) למדה-פרשן אמנון אברמוביץ' והנ"ל, המיטב מביא את פרשנותו/הגיגי ליבו/מאווייו (מחק את המיותר) לידי ביטוי. נכון, אתם צודקים, הוא גם מוסיף נופך של חשיבות עצמית כאשר הוא חותם את 'פרשנותו' במבט כאילו אומר 'יא חתיכת מטומטמים. אתם לא מבינים שבסך הכל אני עושה את עבודתי לשם פרנסה'.
כמובן, שהימים חלפו, גם השבועות והחודשים התפוגגו, ואפילו אפשר לציין את 'יום השנה' לחקירות. וכלום.
נניח, ורמת הביצועים של כל בעל מקצוע אחר היה דומה לאלה של העיתונאים והפרשנים, היום הם היו מובטלים או עובדים בשליחויות פיצה. אבל להם? מותר. עובדה.
מירי רגב. אישה-אישה, קצינה בכירה במיל' הנושאת דרגות אמת של תא"ל כל כתפיה, ולא כאחרים מעמיתה המתהדרים בדרגות יצוג זהות לשלה, אך דואגים/מבקשים לפנות אליהם תוך ציון הדרגה שקיבלו מתוקף תפקידם. דרגה ייצוגית.
מירי רגב הגיעה לאנשי השמאל משום מקום. האמת היא שהם עדיין לא יודעים מאין זה נפל עליהם. הראיה? לא הזמינו אותה לטקס פרסי אופיר.
ראוי לה, למירי רגב לשאת בגאון את התואר 'מחוללת המהפכה התרבותית מאז 48'. אני לא נסחף חברים. יש שני סוגי מהפכות. הראשונה, מהותית, ערכית, תכנית. ולא על זו אני מדבר. מירי רגב פרצה את גדרות הגטו בו הושמו כל מי שלא נפל בהגדרה 'תרבות', לפרשנותם של הנהנים מתקציבי המדינה על התרבות אותה הם ייצגו, גם כאשר זה בא לידי ביטוי ביצירות 'מופת' כמו 'הדגל בישבנו של איש התרבות'.
ולכן, מירי רגב בשיבתה כשרת התרבות, שחררה כמויות נדיבות של 'חמצן', כסף, כדי שגם במזרח ובפריפריה יוכלו לתרגם רעיונות, חזון ומאוויים להצגה, למחזה, לסרט, והשבוע גם השיקה מוזיאון ראשון במגדל העמק למורשת בוני הארץ מהפריפריה.
רגב זכאית, בדין, לתואר כמי שמתדלקת את גל ההתעוררות התרבותי בפריפריה. כן, זו האמת הפשוטה.
סגירת כבישים. נפתח ונאמר שכבודם של הנכים וזכותם לחיים טובים, ראוי שיתוגמלו ביד נדיבה ונפש חפצה.
זה לפתיחה.
ניגש ישר לעניין. כנסת ישראל חייבת לחוקק מספר חוקים אשר יביאו לידי ביטוי את חירותו וזכותו של כל אחד מאיתנו לחיים חופשיים, בעיקר תנועה חופשית. לאור העובדה שכל קבוצת אנשים החושבת שמאבקה צודק סוגרת נתיבי נסיעה ראשיים ומונעת תנועה חופשית, בין היתר ל: בית חולים, להציל חולה, להוציא ילדים מהגן, להגיש עזרה לקשיש, ואפילו להגיע בזמן לבני ביתו, חייבת להיעצר. די עד כאן!
אחד מהחוקים הכי חיוניים לעת הזאת, זה חוק שיאסור סגירת כבישים ועורקי תחבורה, ולא משנה מי המוחה, מה הסיבה וכמה היא צודקת.
סגירת כבישים הפכה למגפה וכל פעם אלו קבוצות אחרות: חרדים, ערבים, רופאים ואחיות, עובדים סוציאליים, עובדי התעשייה האווירית, עובדי 'רפאל', ועכשיו הנכים.
זה בכלל לא משנה מי המוחה, כמה הוא צודק (דוגמת הנכים). כלום, שום סיבה שבעולם אינה מצדיקה לחנוק את הכביש ולמנוע תנועה חופשית.
המראות שאנו עדים להן הן עם הנכים והן עם החרדים (זו 'העונה' שלהם) מתרחשים, רק בגלל העובדה שאין חוק המונע סגירת כבישים ועורקי תחבורה ראשיים. ויותר מזה לא צריך להסביר.
קריית שמונה 1
המחשבה שאתה חי בבית בו לא כל הדיירים נוהגים כבוד ביושביו, גורמת ליותר מאי נוחות. ואם נוסיף על כך שגם ל'שכנים', אלה שביתם אינו בקריית שמונה מצטרפים לחגיגה ולעתים מרשים לעצמם לעבור את גבולות הטעם הטוב, אז בכלל יש חגיגה לא מהעולם הזה.
במה הדברים אמורים?! כאחד שנולד כאן ופה, אני חש שיותר ויותר יש המתערבים בעניינים לא להם. איני מדבר על הבעת דעה, עמדה. אני מדבר על התופעה בה המרשים לעצמם, על אף שאינם מתגוררים כאן, או שגרו כאן בעברם הרחוק, או שבמילואים עברו בקריית שמונה או בכלל כאלה שהם שכנים (יקרים), לרדת לרמת ביקורת כאילו ומדובר באיזושהי עיר או ישוב שאין לא אבא ואימא, אין לא זהות, אלא הפקר.
אני מכיר בעובדה שלכל אחד מותר (ורצוי) להביע דעה, אבל ל'דחוף את האף' ל'חדר המיטות' של העיר, לנושאים שאינם עניינו של מי שלא תושב העיר על פי הגדרה, גובלת בחוצפה והתנשאות שאנחנו לא חייבים לקבלם.
מישהו גילה את אמריקה בעובדה שהעיר לא מושלמת? שהיא לא נקייה בסטנדרטים גבוהים? האם תמיד בעבר, אצל כל ראשי הערים וחברי מועצת העיר (כולל אני) ישבו כאן על זרי דפנה אחרי שריצפו את המדרכות במטילי זהב.
יש עדיין דברים מעצבנים ומתסכלים כמו צואת כלבים על המדרכות, חדר מיון סגור, חוסר במקומות עבודה נאותים. כמובן שיש.
אלא, שהמחלה הכרונית של זיכרון סלקטיבי במקרה הטוב, וזיכרון בררני במקרה הפחות טוב משחקים כאן. ואם נוסיף את האינטרסים העכשווים של כמה רעבים לכח שלטוני, שלא לומר רעבתניים, נקבל את התשובה. לפחות תשובה חלקית.
מפאת כבודם של ראשי העיר בכל הזמנים, אלה הנמצאים איתנו ואלה שאינם כאן, לא אזכיר שמות. לא ארענן ימים ושנים בה העיר דיממה, ולא רק בגלל הקטיושות. רק ברמז נספר לדור הצעיר שתמיד היו כאן טיפוסים כמו יובב ושמשון, היו כאן 'מלכים' שהטיבו עם העם וכאלה שהטיבו עם עצמם ובני משפחותיהם. ולכן, אין חדש תחת השמש. רק השחקנים התחלפו.
קריית שמונה 2
העיר מעולם לא הייתה רגועה, ולא רק מבחינה ביטחונית. הוותיקים שבינינו יכולים לדקלם תאריכים, נבחרי ציבור ואמירות פוגעניות של הציבור או אלה שלא זכו באמון הציבור להנהיג אותו. כילד, אני זוכר את המאבקים האכזריים של מי שהיו מנהיגי הישוב. בחלק הייתי צופה פסיבי, בחלק הייתי צופה אקטיבי ובאחרים הייתי חלק מהקלחת. אני יכול להעיד שרוב שנות פעילותי הציבורית-פוליטית, הייתי אופוזיציה. בסך הכל השנים המצטברות בכתיבה בעיתון ובפעילות פוליטית הייתי באופוזיציה, ובעיתון מבקר חריף ולעיתים חריף מידי של הרשות והעומדים בראשה, כל ראשי הערים. כל ראשי הערים.
כך שאם יש מי שחושב שהמציא את המונח 'אופוזיציה וביקורת', כדאי שילמד מעט היסטוריה מקומית.
מדוע בכל זאת הדברים נכתבים?! כי המבקרים בטוחים שהם המציאו את המונח 'אופוזיציה', 'ביקורת' ואת אי ההסכמה. האמת פשוטה יותר, הם עסוקים ב'רדיפה אובססיבית', ולעיתים נדמה שהם רודפים מכח האינרציה ולא מתוך צורך ממשי, לא מתוך צדקת הטיעון או האמת אלא ובעיקר מנקמנות, קינאה וצרות עין. ואני עומד מאחורי כל מילה.
