נראה, לפחות על פי ההצהרות המקדימות לעצרת במוצאי שבת הקרובה, שהשנה ה-22 הולכת להיות שנת המפנה.
שנת מפנה במערכת היחסים בתוך החברה הישראלית ובין החברה למערכות האכיפה והמשפט, בעקיפין.
אחרי התכתשויות מילוליות ורגשיות בשנים שמאז הרצח המתועב, נראה שהאסימון נפל בעד המשך הוויכוח על הנושאים הפוליטיים, הדתיים והחברתיים בחברה הישראלית, חייב להתקיים אבל בלי אלימות.
חזונו של יצחק רבין להמשך קיומו של העם היהודי במדינת ישראל כחברה רב-גונית, ללא אלימות, מראה סימנים ראשונים שהיא הולכת להתממש.
נכון, יש ויהיו קבוצות קיצוניות בימין ובשמאל, שיעשו כל מאמץ לטרפד ולחבל בתהליך הזה, אבל צריך להאמין ולפעול לחיזוק מגמת ההידברות בין כל חלקי העם בכל נושא.
לא מתבקשת כאן 'הנחה' של מי מהקבוצות באמונות ובדעות שלו. ממש לא. מה שצריך ליישם זה את העיקרון שוויכוחים ואי-הסכמות מכריעים בקלפי.
תמיד, אבל תמיד היו אלה הקיצונים, משני הצדדים שהביאו אסונות על עם ישראל. המסקנה הזאת עולה מידיעת ההיסטוריה היהודית ולימוד מהלך חיי עם ישראל כפי שמשתקף בתורתנו הקדושה והנצחית.
הנה, אני בטוח שבמשפט האחרון מספר קוראים צקצקו בלשונם כמי שאומרים 'על מה הוא מדבר, הוא בעצמו קיצוני…'.
אז זהו, שלא. אני קיצוני וקנאי לזכותו של עם ישראל להתקיים בארצו ובמדינתו בביטחון חברתי וביטחוני, ומי שעלול לחבל בתהליך הזה הם הקיצוניים. נלאינו, עייפנו מהרוחות הקיצוניות הנושבות במקומותינו, מימין ומשמאל. די, מספיק עם הרצון להוסיף שמן למדורת אי-ההסכמות בינינו.
שמחתי לשמוע את בנו של יצחק רבין ז"ל, יובל מדבר על אביו, על החברה הישראלית, ובעיקר כיצד הוא מביט מעבר לכתפיהם של מחרחרי הריב והמדון בתוך החברה הישראלית. דבריו הכו בכל נימי הנפש והלב. יחד עם זאת שמחתי שודרגה לתגובתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כאשר הגיב שהוא מוכן להרים את הכפפה שהשליך יובל רבין ולעשות, לא בדיבורים, כדי להרגיע את השיח הציבורי והחיים המשותפים שלנו כחברה, בין כל מרכביה.
…אבל, מאידך, במהלך תוכניות המלל (שלא לומר קשקשת) של עיתונאים ברדיו ובטלוויזיה, ניכר היה שהמאמץ מצידם ומצד חברי כנסת שקיומם תלוי בבלוטות הארס, מכוון לרוקן מתוכן את דבריו של נתניהו. פשוט, נשגב מבינתי כיצד יכולים להיות בני אדם שששים להרוג (לרצוח…) תקווה, ולו קטנה, לשלום, לשינוי הכאוס בו אנחנו נמצאים. נשגב מבינתי…
נחזור למוצ"ש. אינני יודע מה יקרה במוצ"ש בכיכר רבין.
אני רוצה להאמין שבמקום שיש רצון להשמיע, יהיה מקום גם להקשיב לאחר, לשונה, לזה שלא מסכים איתך אבל אתה ממשיך הלאה, יחד איתו.
