משכון ד' בקריית שמונה למחקר על חומייני והמשטר האיראני

אתם מכירים את זה שכילד הכרת מישהו, השנים חלפו (ועוד איך…) ולאחר שנים אתה פוגש אותו כפרופסור באקדמיה, ולא רק פרופסור אלא כחוקר בעל שם …של איראן. זה מה שקרה לי עם רונן כהן א., בן קריית שמונה, שגרנו בשכנות בשיכון ד' החלומי.

…הוריו ואחיו הגדולים מוכרים לי יותר בשל גילם הקרוב יותר לגילי, אבל רונן בהיותו הצעיר במשפחה, 'חמק' מתחת לרדאר של חוויות הילדות.

אביו, יוסף היה משך שנים רבות מנהל מחלקת הגינון בעירייה, ושליח ציבור בבית הכנסת, ובערוגות שהצמיח עלה והיה לפרח בנו-שלו רונן. ילד ככל הילדים באותה תקופה. כח הרצון והעובדה שרונן חתר להישגיות מגיל צעיר, הביאו אותו למקום שבו הוא נמצא היום, אוניברסיטת אריאל, פרופסור וסגן דיקאן בית הספר ללימודים מתקדמים.

קריית שמונה של שנות השישים והשבעים הייתה קהילה מגוונת מכל השפות והעליות. שנות המיתון הקשות, שלפני מלחמת ששת הימים היו עבורנו המשפחות שיעור מאלף בצניעות, הסתפקות במה שיש והמון זמן של ביחד. ביחד השכנים והשכנות, ביחד הילדים, הנערים והנערות. נושאי השיחה וההתעסקות היו בנאליים, מה שהיה כר נוח ופורה לאנשים בריאים בנפשם, שזמנם היה בידיהם ללא טבלטים, טלפונים חכמים ותוכניות ריאליטי.

עמוד התאורה היה המתנ"ס הראשון שלנו, ותמיד היה מקום לכולם.

….הימים הללו חלפו לבלי שוב, אולם התוצרת, הפירות שצמחו מאז הם מקור גאווה לכולנו.

רונן, ספר על ילדותך בקריית שמונה, השכונה בה גדלת (ד) וחוויות ילדות.

רונן: "אני לא יכול לדמיין לעצמי ילדות מאושרת אחרת מזו. אני מאחל את אותה הילדות לילדים שלי. זה דור שקדם למחשב ולניתוק של המסכים. "השכונה" כפי שנהגנו לומר, הייתה שדה עצום של חוויות ושל זיכרונות. כששרנו "אל המעיין בא גדי בא גדי קטן…" זה לא היה בפרסומת של שוקולד כלשהו, אלא ממש באמת, צעידה של חבורת ילדים מנוזלת שיורדים לרחוץ במעיין במורד הרחוב שלנו".

במה העסקתם את עצמכם? משחקים?

רונן: "קטפנו סברסים, שיחקנו קלאס, שיחקנו בכדור על הכביש שהיום בלתי ניתן לעבור… גדלנו בשכונה שהיא למעשה בית או משפחה אחת גדולה. דלתות פתוחות ומעבר בין בתים ללא גדרות וללא חששות. הסדרה של "שנות השמונים" מאד מזכירה את האווירה (פחות בעלילה המוקצנת) ואת המבנה החברתי ובעיקר את החום המשפחתי. מה היה לנו? "עוגה עשרה" שקנינו בחצי שקל, המכולת של תורג'מן ושל זגורי זיכרונם לברכה, ושל ריימונד תבל"א שם אפשר לקנות חצי לחם, את שקיות המיץ הקפוא אצל דוד זעפרני ז"ל, ההליכה בשבתות ובחגים לבית הכנסת בבגדים חגיגיים.

ההוואי בבית הכנסת. היינו הרבה ילדים והרבה בני אותה שכבת גיל. היה לחגים טעם וריח שניתן היה להריח בכל הרחובות".

אתה מצייר תמונה ורודה מאוד…

רונן: "נכון, היו גם קטיושות ומצב ביטחוני מעורער, אבל במרחק הזמן, אני מודה להורים שלי, שלנו, שגם בלי תמיכה של פסיכולוגים ידעו לתת לנו את התמיכה ואת הביטחון ולהעצים את הרגעים שבהם דווקא הזיכרונות שלנו יהיו מתוקים ולא שליליים".

גדלת במשפחה מיוחדת, וכשכנים אני זוכר את הוריך מגדלים ילדים לתפארת. כיצד זה נראה מהצד שלך?

רונן: "אני יודע שזכיתי אישית וכל אחיותיי ואחיי זכו. ההורים שלי חנה ויוסף כהן שייבדלו לחיים ארוכים בבריאות ובנחת עשו הכל על מנת שנצליח, למעשה עד היום. נתינה אין-סופית. כילד הייתי די שובב… ייתכן ואם הייתי גדל היום היו בטוח מאבחנים אותי כהיפראקטיבי או משהו דומה… אבא שלי ביקר לא מעט בבית הספר.. ובכל זאת, לא היה ויתור על הלימודים. תהיה שובב אבל גם תוציא מאה בבחינה. ולא הייתי אדם של מאיות.. רחוק מזה, אבל המסר היה ברור… 'תמשיך לנסות ולא לוותר'. הדור שלי שגדל עם הורים עם מבנה משפחתי וחברתי, אנשי עמל ויזע שלא נחו לרגע, גם בעבודה וגם בבית, וראו במשפחה הגרעינית ובמורחבת את הבסיס האמיתי לביטחון ולצמיחה, זכו בדיוק כמוני, מי יותר ומי פחות. זה עניין של תפיסה של מהות הנתינה. ההורים שלי לא ויתרו לנו על הלימודים ועל ההבנה כי יש להתכונן לחיים האמיתיים וכל אחד לפי כוחו ויכולתו. לא הייתה הכוונה שרירותית מה ללמוד, אלא העיקר ללמוד את מה שנפשך חפצה. אנחנו ההורים, נהיה שם עבורך. מעבר לשפע הכלכלי, היה שפע של ערכים, מוסר, הכרת הטוב, עזרה לזולת, עין טובה. את זה לא לומדים באוניברסיטה, עם זה גדלים ויונקים מהבית".

רונן מתרגש כאשר הוא מספר על בית הוריו, החום והמטריה האוהבת שעטפו בו אותו. 'תקרות זכוכית', הוא ממש לא מאמין בדבר השקוף הזה…

לא היה קל לגדול בשכונה, ובכל זאת פרצת המון 'תקרות זכוכית'. מה הייתה התקרה הקשה ביותר לפיצוח?

רונן: "אני לא מאמין בתקרות זכוכית או כל תקרה אחרת. מהסיבה הפשוטה כי חונכנו שאין תקרות כאלה. הייתי בחובלים ובבה"ד אחד וחתמתי ויתור כי הרגשתי שאני יכול למצות את עצמי במקומות אחרים. ויתרתי על ניפוץ התקרה הזו. היא פשוט לא שם. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק לעצמך. אולם, אני לא עיוור לראות שיש לא מעט שנתקלים במחסומים כאלה ואחרים, וקצרה היריעה לדבר על הפליות וכדומה. חונכתי לא לראותן וגם אני לא מאמין בקיומן. אין ספק שיש קשיים אובייקטיביים, לכולנו יש, ובכל זאת, כמו כל מבחן, צריך להתכונן כראוי ולצלוח אותו. מנסים עד שמצליחים.

מי שמאמין בתקרות זכוכית, יתקל בהן. מי שלא, כל עוד יתאמץ, ימשיך לעלות מעלה מעלה. בסופו של יום, אני מתעסק בעשייה אקדמית ומנסה לייצר מציאות בה כל מי שיכול ורוצה ללמוד – יילמד. מותר גם "לחתוך" באמצע של משהו שניסית ולא כי לא הצלחת אלא כי מותר לך לנסות משהו אחר".

מתי עזבת את קריית שמונה לראשונה?

רונן: "חמישה ימים אחרי השחרור בראשית נובמבר 1997 כבר הייתי בשיעור הראשון באוניברסיטה. בחמישה הימים האלה חיפשתי דירה ולבסוף מצאתי אותה 5 שעות לפני השיעור הראשון, בשלוש בלילה. לא חלמתי על "הטיול שאחרי הצבא" או עבודה מועדפת. מאז אני באקדמיה. ולא בכוונה. חשבתי להיות מורה להיסטוריה או לערבית".

ברשותך נעבור למה שאתה עושה היום. הקוראים לא יודעים, אבל אתה אחד המומחים לאיראן של המהפכה ושאחריה. כיצד הגעת לעסוק בענייני איראן?

רונן: "קשה לי להסכים איתך. אני לא מומחה. אני הולך לישון כרונן וקם כרונן. אני בסה"כ חוקר את איראן ואת המהפכה האסלאמית, ובתוך המהפכה האסלאמית את תנועות הפוליטיות והמחתרתיות שלמעשה הביאו את המהפכה. מהפכה שלמעשה, עיצבה את העולם מחדש. וזה מרתק. כבר בתואר הראשון בשיעור על איראן והמהפכה הבנתי שזה מה שאני רוצה ללמוד וזה התחבר לי עם השירות הצבאי הארוך מאד בלבנון. איראן היא מדינה מרתקת בצורה בלתי רגילה והשירות הצבאי מול חיזבאללה והחיבור לחומר הנלמד בכיתה היכה בי ברמה הכי עמוקה על החשיבות של איראן בעולם ועל השפעתה על החיים שלנו. מי כמונו בקריית שמונה יודעים לספר על המציאות הביטחונית המעורערת שהתחילה בלבנון עם כינון פתחלנד על ידי אש"ף ועודנה קיימת בחסות משמרות המהפכה שנמצאים רק 500 מטר מהבית הכי מערבי בקריית שמונה.

ההורים דחפו ללימודים ולבחור את מה שעושה לך טוב ושאתה שמח בו. כמובן שהנושא של הפרנסה הוא שיקול, אבל בסופו של יום אני מאמין שאם תאהב את מה שאתה עושה, זה השכר הטוב ביותר. הפרנסה ממילא לא בידיים שלנו אלא של בורא עולם".

תוכל לספר על מחקרים שעשית, ההתמחות שלך בנושא מסוים במסגרת ההתמחות הכוללת, כנסים, אירועים מיוחדים שהיו לך וכדומה.

רונן: "תראה הרצל, אחת הבעיות הגדולות שלנו בלימוד על מדינות דיקטטוריות היא, שהמשטרים הללו ברגע שהם עולים הם מוחקים את ההיסטוריה שקדמה להם. וזה בדיוק מה שקרה באיראן. המשטר הנוכחי דאג להעלים כל תנועה ומפלגה שלקחה חלק בהבאת המהפכה ולמעשה, השליטים הנוכחיים, אנשי הדת ביקשו לשכתב את ההיסטוריה שרק הם אחראים להבאת המהפכה והכי חשוב, להצלחתה".

אז מה בעצם תפקידך כהיסטוריון?

רונן: "תפקידי כהיסטוריון של המהפכה הוא לגלות או לפחות לאתר את אותן תנועות ולנסות להציג את הצד שלהן בהיסטוריה. ההתייחסות אליהן היא לא סובייקטיבית שכן, גם הן, בדרך אל המהפכה דגלו באידיאולוגיות חשוכות.

אחת הדוגמאות המעניינות שדווקא לאחרונה זוכה להתעניינות עולמית מחודשת הוא הארגון עליו כתבתי את הדוקטורט, המוג'אהדין ח'לק (לוחמי הקודש העממיים) וכחוקר צעיר גיליתי שהם מתנגדים לרפובליקה האסלאמית. מאד קיוויתי להציג אותם באור חיובי כתנועה וכארגון שיש בכוחו להפיל את הרפובליקה האסלאמית. השיעור החשוב ביותר שקיבלתי מהמנחה שלי ז"ל, הוא, שבאקדמיה הסובייקטיביות חייבת להישאר בחוץ. הממצאים שלי הראו שהארגון הזה הוא למעשה גרוע מהמשטר הנוכחי. למרות זאת, העולם המערבי מתחיל לתמוך בארגון (גם ישראל) כי הם לא ממש מכירים את טבעו האמיתי. המשפט הנכון לומר בהקשר הזה הוא "האויב של האויב שלי – הוא החבר שלי"".

יש ארגונים נוספים הבוחשים בקלחת האיראנית והטרור?

רונן: "כתבתי על ארגונים כמו החוג'תייה, ארגון שמי שהנהיג אותו היה מורו ורבו של ח'ומייני, וארגון זה התנגד לח'ומייני. הספר הזה נשלח על ידי לאחמדינז'אד ולח'מנהאי ואני יודע לומר ממקור ראשון שזה אצלם במשרד. הסיבה מאד פשוטה, הספר הזה מנקה אותם מחשד כחברים בארגון הזה. מבחינתם חוקר ישראלי קבע שהם למעשה תומכים בח'ומייני ולא ברבו. עוד כתבתי עם הפורקאן, תנועה רצחנית שביקשה לחסל את כל שדרת הפיקוד של אנשי הדת המזוהים עם ח'ומייני, ויש אומרים שהיו להם קשרים עם ה-CIA והמוסד. כמו כן כתבתי על המוסתזעפין (העשוקים והנדכאים) שתמכו באידאולוגיה של ד"ר עלי שריעתי, האידיאולוג הראשי של המהפכה האסלאמית ואבי כל התנועות המהפכניות באיראן. לצערו הוא לא זכה לקבל את התואר הזה כי הוא נפטר בגיל 44 שנתיים לפני המהפכה ב-1977. אני מרגיש שזכיתי ליצור נישה מחקרית חדשה ששופכת אור חדש על המפכה האסלאמית ובכך עוזרת לנו להבין טוב יותר את המשטר הנוכחי. כמו כן אני חוקר את החברה האיראנית, בזוויות של תרבות, יופי ומיניות. חקרתי את נושא הניתוחים הפלסטיים באיראן וכן על מודל היופי האיראני, כלומר, איך הם מבינים מהו יופי איראני (לא רק של אנשים ונשים אלא בכלל ברמה האסתטית). זו חברה שלא דומה לאף חברה מערבית או מזרח תיכונית. מגוונת, רבודה, תוססת, רחוק מאד מהדימוי שנוצר לחברה זו בעולם המערבי".

מה אתה חושב על העיר שעזבת בצעירותך?

רונן: "זו שאלה מורכבת ואני מודה לך ששאלת אותה. כל אימת שאני נכנס בשערי העיר צפים זיכרונות ילדות וזה טבעי יותר ל"מבקר" כמוני מאשר למישהו שלא חי מחוץ לעיר. אני נכנס למימד זמן אחר. זה נכון לגבי כולנו עת אנחנו מבקרים בפעם שנייה ושלישית במקום רחוק. מעבר לחוויית הילדות שלי, כאמור אני לא מחליף בשום פנים ואופן. העיר השתנתה במבנה החברתי שלה ובמרקם שלה. אבל אני מאמין שזה נכון לגבי כל מקום. נכון לומר שאני עזבתי את העיר אבל העיר לא עזבה אותי. אני תמיד שמח וגאה לומר שנולדתי וגדלתי בקריית שמונה. לא הייתי רוצה לגדול בשום מקום אחר. ביתר המקוממות אני רק אורח. בקריית שמונה אני בן בית. זו עיר בעלת אוכלוסייה נדירה שאני מתקשה למצוא במקומות אחרים. המיקום הפריפריאלי, האוויר הטוב, הגורל המשותף, הניתוק מהמרכז, זה כשלעצמו חממה בריאה לגידול משפחה. ועדיין, כמו כל עיר היא חייבת להיות מעודכנת, לטפח את החינוך של הדור הצעיר והכי חשוב, לדאוג שהם גם יישארו כאן. שלא תהיה עיר פרובינציאלית מזדקנת אלא צעירה, תוססת ובעלת אפשרויות צמיחה".

מהן השאיפות שלך באקדמיה? האם יש סיכוי שנראה אותך חזרה בקריית שמונה?

רונן: "התשובה מאד פשוטה. לחקור. אמנם לא עליך המלאכה לגמור אבל עדיין, אין אתה רשאי להתבטל ממנה. היניקה שלנו ממסורת האבות, הלימוד כשלעצמו, להרבות תלמידים, להרחיב את מעגלי הידע, זה מה שחשוב. קידום כזה או אחר, הוא תופעת לוואי של העיסוק האקדמי ולא ההפך. כשזה מגיע זה נחמד אבל במקביל זה דורש ממך יותר.

לגבי חזרה, למדתי שאסור לשלול אפשרויות. אם זה יקרה, הרווח כולו שלי".

מחר בערב כאשר נסב לשולחן הסדר, העיר תתמלא בבנים שישובו לבית אבא ואימא לביקור, לריח התבשילים שבסירים, לטעום מהטעם של הילדות בשכונה, ולזכור, שאתה קובע אם יש מעלך תקרת זכוכית או חופת זהב.

חמישה דברים שלא ידעתם על פרופסור רונן כהן