בית בטוח – ישראל
יום העצמאות מאפשר לנו למלא את הריאות באוויר מיוחד טהור, יהודי-ציוני, פעם בשנה. האוויר העשיר בחמצן ההיסטוריה שלנו כעם מכה בחושים ומזכיר לנו מי אנחנו ומדוע אנחנו כאן במדינת ישראל.
זה קורה פעם בשנה, אבל הניצוץ אינו כבה במהלך כל ימות השנה ימי הסגריר, הכאב, השמחה, החשש, התקווה והתפילה.
מי שחווה את החוויה הזאת, יודע על מה אני מדבר.
מדינת ישראל היא סוג של רחם חמים ומגונן. מקום שאבותינו שאפו אליו והיום שואפים אליו יהודי ברית המועצות, אתיופיה וגלויות השפע בארצות הברית ואירופה. כולם רוצים ורצים הביתה, אל ישראל.
מדינת ישראל אינה מובנת מאליה, וכמו כל אהבה צריך לטפח אותה ולשמור עליה מכל משמר. כמו שלפעמים גם אהבה כואבת, כך האהבה שלנו לישראל, לבית. לפעמים היא מכאיבה, ולפעמים היא מאכזבת, אבל תמיד היא שלנו, מדינת ישראל.
לשמוע את קולות העבר, לראות את תמונות הזוועה מהפוגרומים והשואה, רק מחזקים את הצד העירני במוח, לא לוותר, אנחנו לא טועים, להמשיך הלאה…
לחשוב, שיהודי היה מילה נפרדת להכנעה, השפלה וכתובת מזדמנת לכל זב-חוטם לפגוע בך ולהרוג אותך ככה סתם, מעבירה בי צמרמורת ובחילה. לחשוב שאבותיך ואבות אבותיך בניכר נאנקו תחת ידיהם של עריצים וגויים חדורי שנאה, מבלי שהייתה להם אפשרות להתגונן, רק מגבירה את הכעס והתסכול.
והיום? אנחנו חיים בתוך הנס המתמשך זה שישים וחמש שנים ללא הפסקה, מדינת ישראל.
אמרנו, שהמדינה היא לא דבר המובן מאליו כי יש בינינו כאלה הבטוחים שישראל היא מדינה 'מושכרת' לתקופה, ובסופה נחזיר אותה. בשלמותה או לחלקיה.
עוד טרם אנשי העירייה הורידו את הדגלים ואת קישוטי החג, ויש הקופצים ומציעים 'לחדש את המשא ומתן עם הפלסטינאים', לחדש זה בסדר, אבל הם מתכוונים לחלק של 'המתן' במשא ומתן. התחרות מי יוותר יותר, מי יעשה את המחווה הלארג'ית יותר, תופס תאוצה מיומן חדשות לרעהו.
אותי לימדו שמשלמים על משהו אחרי שאתה מקבל אותו. לא שמעתי ולא ראיתי מישהו, כולל מהנדיבים שבינינו, ששילמו בקופת הסוּפֶּר בכניסה אליו עוד טרם מילאו את העגלה.
אבל, כאשר מדובר במשא ומתן עם הפלסטינאים, הם שולפים את הארנק ומגישים את כרטיס האשראי שלהם לקופאי…
עכשיו, אחרי החגים, כפי שנהוג לומר, אחרי שהזיקוקים התפוגגו והמנגלים כבו ורגע לפני שחוזרים ל'שיגרה', צריך לזכור ולהזכיר. מדינת ישראל אינה עומדת למכירה. האינטרסים הקיומים אינם מטבע עובר לסוחר והמדינה לא תצא לפנסיה למרות שישים וחמש שנותיה.
מדינת ישראל היא בית. מדינת ישראל היא גן עדן ומדינת ישראל היא גם המקלט של העם היהודי. את זה צריך לזכור גם אחרי יום העצמאות.
יום העצמאות, בקטנה
אירועי היום השני של יום העצמאות נערכו, התבטלו, בשל מזג האוויר.
החזאים הקדימו תרופה להופעה והודיעו שבמוצאי יום העצמאות ירד גשם. בעירייה הזדרזו והודיעו על ביטול כל האירועים שאמורים היו להתקיים ביום העצמאות ובמוצאי העצמאות.
בעירייה לא לקחו סיכון כלשהו מה עוד שמדובר בביטול שיהיה בונוס בעוד מספר חודשים. נאמר כבר שמערכת הבחירות יצאה לדרך, ומהיום המחשבה על כל מהלך יקח בחשבון את התועלת או ההפסד לקראת הבחירות. זהו בונוס גדול לראש העיר המכהן הרב ניסים מלכה, שבשנים האחרונות הגביל וחישק המחוקק הישראלי את האופציות של העומד בראשות עיר לחגוג לפני הבחירות על חשבון כספי ציבור.
נקדים ונאמר, שאין האצבע מופנית אל ראש העיר, והאצבע היחידה המובילה כאן היא 'אצבע אלוקים'. עובדה.
בעוד חודש, חודשיים או במסיבת הניצחון על זכיית קבוצת הכדורגל איתוראן בגביע המדינה, יהיה אפשר לחגוג ללא אימת מגבלות החוק, אלא תחת חסותו.
בעוד המועמדים השונים 'שוברים' את הראש ותוכניות חיסכון על איך להוביל אל ליבו של הבוחר, ראש העיר יקבל גלגל הצלה משמעותי.
רק שלא יביאו עוד פעם את בוב הבנאי, סמי הכבאי והכבשה שושנה…
יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל
הלב התרחב והוסיף עוד חדר למראה ההזדהות חוצת הגבולות, הגילים, העדות והאמונות במהלך ימי הזיכרון לשואה ולגבורה ולחללי צה"ל ומערכות ישראל.
זה שנים שאיני 'מפספס' דווקא את הטקסים הללו, תוך שויתרתי מזמן על חגיגות העצמאות בפרהסיה. אני חש שימים אלה קדושים ובאו לעולם מתוקף הרצון האלוקי לחבר ולקרב בינינו. זה נשמע קשה, אבל ללא ימים אלה כאשר ימי החול והחוליגנים ברחובות הפוגעים בקדושים אחרים: קשישים, נשים וחסרי ישע, לאן היינו מגיעים? לאבדון.
היכל התרבות העירוני פושט את ידיו בשני ימים ומחבק את כל הבאים בשעריו. דתיים וחילונים, ותיקים ועולים, צעירים ומבוגרים ואת המשפחה המיוחדת והיקרה, משפחת השכול.
בימים אלה אתה חש באוויר את רסיסי האהבה והאחווה שכה נעדרים בימים רגילים. הלב של כולם פועם באותו קצב ומשמיע מנגינה אחרת, מנגינה של אחדות, ביחד.
הביחד הזה כל כך חסר בימים רגילים שהחוסר הופך לכח משיכה חזק יותר בצל קדושת הימים הללו.
כל מי שמשתתף חשוב. אולם, השתתפותם של בני הנוער לא רק חשובה, היא נושאת את הגֵן הכי חשוב לגוף שלנו, הזיכרון והאהבה לאלה שאינם. הנוער מבין בדרך כואבת שהחיים והמתים הם-הם הריאליטי האמיתי. כאן לא מספיק לסמס, לכאן צריך להגיע ברגליים, לדמוע בעיניים, לכאוב בלב ולשאת את התפילה והתקווה על השפתיים. לתת תוקף לסיכוי שיכול להיות טוב יותר, אם לא בגללנו, בשביל הנופלים. בשביל אלה שהיו מוכנים להסתכן עבור התינוקות שעדיין לא נולדו, בשביל החברים שטרם נישאו ובשביל ההורים שהביאו אותם לעולם. בשבילם ועבורנו כדאי לעשות את המאמץ פעמיים בשנה, לבוא ולהיות ביחד, גוף אחד נשמה אחת.
המטס שלא טס
מי שרצה עוד הוכחה לכך שקריית שמונה לא באמת מעניינת מישהו קיבל אותה במטס של יום העצמאות. מפת טיסות מטוסי חיל האוויר כיסו שטחים נרחבים ממדינת ישראל חוץ משמיה ומעיניהם של תושבי קריית שמונה.
מדוע המטס לא טס מעל קריית שמונה?, שאלו רבים באכזבה?
גם אני שואל. מדוע?!
המטס הוא משהו סמלי וחולף כהרף עין, אבל הוא מראה על משהו, בעצם לא מראה התחשבות בתושבים שלאט-לאט לוקחים להם הכל.
במהלך השנים נלקחו מקריית שמונה שירותים רבים, ולא כאן המקום לעשות ספירת מלאי. העיר שלנו הולכת ונעשית סוג שח אי כאשר מסביב הכל פורח ומשגשג. איני בוכה ואיני כואב את הצלחתם של אחרים, הכאב הוא על כך שהעיר הולכת ושוקעת, גם בדברים הקטנים כמו מטס של מספר שניות חפוזות.
למה? שכל אחד יחפש לבד.
איפה הנשק?!
יום העצמאות הוא שבעיקרו חירות, חופש והפגנת אהבה לצה"ל ולחייליו. ככה יצא שביום הזה צה"ל 'תופס' פיקוד ופותח לרווחה את שעריהם של בסיסי חייל האוויר, הים והיבשה. המוני ישראלים מוכנים לנסוע שעות ולעמוד בתור שעות כדי לחוש את כנף האף 16, הצוללת או התותח החדיש. נהוג היה שגם בקריית שמונה המסורת הזאת קוימה שנים, והנה בשנים האחרונות גם את המעט הזה לקחו מהילדים.
השבוע הפנה תושב העיר אב לילדים קטנים את תשומת ליבי לעובדה זאת ואמר "כעיר שחלק גדול מההיסטוריה שלה היה תחת קטיושות, אין ראוי ממנה שתתכבד ותארח את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון ביום העצמאות. מדוע הפסיקו עם תערוכות הנשק והכלים?", הוא שאל. לא הייתה לי תשובה.
