למרבה האירוניה, גילנו את האש הזאת במקום שהיה אמור להיות נטול אש ואפילו נטול גיצים, בטקס יום השנה לאסון הכרמל.
מנחה הטקס, הקריין ושדר הרדיו המקצועי והמהוקצע, דן כנר הנחה את הטקס לזכרם של ארבעים וארבעה הנספים, ובעוונותיו הקריא מן הכתוב שורה ובה מחמאות לראש הממשלה בנימין נתניהו.
האמת? לא חשתי בנוח, כמו רבים אחרים, מהסופרלטיבים ומגודש המחמאות, שהשמיע דן כנר על ידי ראש הממשלה. אנחנו לא רגילים בתרבות הישראלית לסוג כזה של התבטאות, וטוב שכך, לא הרגשתי בנוח, ומיד לאחר מכן ניסיתי להרגיש בנוח כדי לכבד את זכרם של הנספים. זהו.
טעיתי, עוד במהלך הטקס ושעות רבות לאחר מכן, זנחו אבירי חופש הדיבור על גוניהם כל עיסוק. הם זנחו את ילדי העובדים הזרים, התעלמו מהמסתננים מגבול מצרים ואפילו הרפו משרה ומהגרעין האיראני ועסקו בתקלה הלא נעימה.
מאותה תקלה ואילך דמו השדרים והעורכים למקלענים ה'יורים' אל עבר מטרה אחת ויחידה, בנימין נתניהו. האש הצולבת ואש השנאה נורו על האיש, שאפילו לא עשה את המעשה שלא יעשה, זכה למספר מילים חמות.
שמעתי וצפיתי בדוברים השונים ולא האמנתי. התאפקתי ואמרתי לעצמי "הנה, זה יעבור עוד מעט". אמרתי "יגמר להם הדלק והם יפסיקו". שוב טעיתי. הכישרון של עורכי מהדורות החדשות והיומנים, ברדיו ובטלוויזיה להחזיק ולהנשים באוויר את הפשלה, שברה שיאים. כל מגיש וכתב הרגיש חובה (נעימה) לעצמו ללהג את האירוע, גם אם לא היה קשר בין הנושא עליו דיווח הכתב ובין הפשלה. בקיצור, אורגיה צהובה של ברקודות ותנינים שהזילו רגע לפני דמעות שווא על מר גורלה של התקשורת וחופש הביטוי. הכישרון המופלא שלהם התבטא גם ביכולת המופלאה להיות חסרי רגש ורגישות ולנצל את חופש הביטוי ולהפוך אותו לפולחן השיסוי כלפי מעידה אנושית.
שפל נוסף נרשם השבוע לחובתה של התקשורת (סליחה על ההכללה) כאשר מתוך רצון לפגוע ולהשפיל את ראש הממשלה, שילבו (בלי בושה) ביומני החדשות ברדיו, ובמהדורות החדשות בטלוויזיה, את הפרודיה (ההסתלבטות) של ח"כ הכנסת איתן כבל מהעבודה על ראש הממשלה. זה היה כל-כך נמוך, אפילו נמוך מהמקום הנמוך ביותר, ים המוות.
מקרים אלה מעלים כל פעם מחדש תהיות ושאלות מי כאן הקוזק ומי כאן הנגזל? מי מנצל את הכח הנתון בידו מתוקף תפקידו כפיקדון (עיתונאים) ומי מחזיק בכח (כנסת ישראל) מתוקף הדמוקרטיה ורצון העם?, בלי מירכאות.
