כשאוהד שמיאן 31 בוגר בית ספר דנציגר סיים את שירותו הצבאי בחיל המודיעין, הוא החליט לפנות ללימודי ראית חשבון ומשפטים. "גיליתי שנתוני הפתיחה שלי נמוכים מהחברים שהגיעו ממרכז הארץ, גם אחוז ציוני הבגרות של החברים ממרכז הארץ היה גבוה יותר. זה משהו שמאד הפריע לי וחשבתי לעצמי כיצד ניתן לשנות זאת".
כך נולד פרויקט "דלתות" שאותו יזם אוהד בנם של אסתר ורחמים שמיאן. "לא אני הסיפור" הוא אומר בצניעות רבה."זה משהו ששותפים לו רבים וטובים מבני השכבה שלי בדנציגר. כולם מגיעים בהתנדבות עם רכבם הפרטי. הרי על הספסל הזה אנחנו ישבנו לפני מספר שנים בלבד".
מספר שנים שבמהלכם הם הספיקו לסיים את שירותם הצבאי, לרכוש תואר אקדמאי ולהשתלב בתפקידים בכירים במרכז הארץ. את הפרויקט "דלתות" מובילים יחדיו שישה צעירים בני אותה שכבה.
הם חילקו את הקורסים שהם מעבירים לתלמידים לארבעה תחומים עיקרים: משפטים, כלכלה, טכנולוגי וחברה. הקורסים מועברים פעם בשבועיים לתלמידי כיתות ט' ו י' השלב שעדין התלמידים לא בחרו מגמות וכך יש להם מספיק זמן להחליט לאן לפנות".
עמית איתי מרכז את תחום המשפטים. עמי בשירי רואה חשבון ומנהל כספים בחברת נדל"ן יחד עם יפעת פרטוק רואת חשבון בבנק הפועלים, שניהם מרכזים את תחום הכלכלה.
שלהבת יצחק מהנדסת תעשיה וניהול וראש צוות פרויקטים ב'אינטל' יחד עם שלומי שריקי מהנדס חברת חשמל בחברת צורן מרכזים את תחום הטכנולוגי.
עומר חימי בוגר לימודי תקשורת ומנהל תחנת רדיו חרדית מרכז את תחום החברה.
לצידו של שמיאן שמרכז את הפרויקט נמצא רן בוטבול בעל תואר שני בייעוץ ארגוני ועובד בחברת חוזקות. שניהם יחד עוסקים בתיאום הרכזים ובגיוס בוגרים נוספים שיגיעו להתנדב
יחד איתם, הם כבר הצליחו לצרף אליהם כחמישים צעירים כולם בני קריית-שמונה בוגרי בית הספר דנציגר. ויש להם גם אתר באינטרנט ששמו "דלתות".
השבוע, הלכתי לבית הספר למפגש עם הרכזים והתלמידים. כשנכנסתי לספריה התנהל בדיוק דיון מעמיק על היתרונות והחסרונות שיש ברשת האינטרנט. התלמידים ישבו קשובים והאזינו לסיפור על הרצח של הנער אופיר רחום ז"ל שהכיר אישה דרך רשת האינטרנט. כמה דקות אח"כ השיחה גלשה אל הפייספוק, אימייל וצ'אטים.
בכיתה אחרת במסגרת מבוא לכלכלה הרצה עמי בשירי על הבורסה, מהן מניות וכצד נסחרות החברות בבורסה.
זה היה נראה כמו עוד שיעור רגיל בבית-ספר אבל היה שם משהו שונה. זה לא היה דווקא בגלל הגיל הצעיר יחסי של המרצים, זה היה יותר קשור להערכה שרחשו התלמידים לצעירים שישבו, ממש באותם כיסאות רק כמה שנים לפני-כן. והנה היום הם הגיעו לעמדות מפתח מרכזיות וחשובות. זו הסיבה שבפתיחת כל שיעור שהם מעבירים הם מקדישים את הדקות הראשונות "לסיפור האישי". בלי להטיף מוסר, לדבר בגובה העיניים ולהגיד תראו אותנו תחשבו על עצמכם.
"לנו לא היה את החיבור והקרבה לאוניברסיטה. לכן היה חשוב לנו לחזור לכאן לפתוח להם את העיניים". אומר שמיאן "בגיל הזה התלמידים חושבים בעיקר על הצבא, זה טבעי ולנו חשוב לדבר איתם שני צעדים קדימה. שיבינו שהשלב הזה הוא קריטי מבחינתם ומשמעותי להמשך חייהם".
– אוהד, אם כך למה לא להיפגש עם תלמידי כיתות י"א וי"ב, שהרי הם יותר קרובים לגיוס לצה"ל?
"אז זה כבר מאוחר. בכיתות י"א הם כבר בחרו מגמות ומסלול. חשוב לנו לפגוש אותם צומת אחת לפני הבחירה. שיהיה להם מספיק זמן לשפר את זה ולהגיע עם תעודת בגרות מלאה".
– התלמידים לא שואלים אתכם מדוע עזבתם את קריית- שמונה?
"הנושא עולה כל הזמן. אנחנו לא מחנכים איפה לגור. אנחנו מאד אוהבים את העיר, גדלנו פה וקיבלנו מהעיר הזאת המון.
אני חושב שהאופי שלנו מאד התגבש בזכות העיר הזאת וזה חלק ממה שיש לנו להחזיר לעיר, אנחנו לא מסתירים את זה מהילדים".
– מי עוזר לכם במימון הפרויקט?
"עד כה הכול נעשה בהתנדבות מלאה. היינו שמחים לקבל תמיכה מאיזה גורם, אני חייב לציין שכאשר הגעתי לאמיר גולדשטיין מנהל בית הספר, התקשיתי לראות כיצד זה יצא לפועל. אמיר ושאול יום טוב חיבקו אותנו ותמכו בנו מההתחלה.
בסוף הקורס שאנו מעבירים ישנה פעילות שיא שבה אנו מביאים את התלמידים לראות מקרוב את הנושא הלימודי. ביקור בבית משפט מחוזי בתל-אביב, הבורסה לניירות ערך, וחברת הייטק בתל-אביב. אמיר נרתם ודואג כבר 3 שנים לאוטובוסים להסיע את התלמידים ועל כך אנו מוקירים לו תודה".
אחרית דבר
הסיפור הזה של הצעירים מחמם את הלב. את חלק מהוריהם אני מכיר אישית. יש בניהם עובדים שכירים שנלחמים לגמור את החודש ואחרים עצמאים שמבוססים כלכלית היטב.
המשותף לכולם הוא גאוות היחידה והצורך שלהם לשוב לאותו מקום שבזכותו הם פרשו כנפיים, הם לא שוכחים לאן הם הולכים, אבל יותר חשוב מאיפה הם באו.
נזכרתי, במשפט של אלברט שוויצר שמאד אהבתי. "דוגמא אישית היא לא מקור ההשפעה העיקרי על אחרים- היא המקור הבלעדי". חבל, רק שהם צריכים להיות רחוק, כדי לראות קרוב.
במסגרת
כבר כמה שנים שבית הספר דנציגר שינה את פניו, שינוי ניכר במובנים רבים. הן מבחינת הרמה הלימודית, המשמעת וההוכחה הטובה ביותר היא חזרתם של תלמידים רבים בני קריית-שמונה מבתי הספר האזוריים חזרה אל דנציגר.
אחד מהאנשים שהובילו את השינוי הוא ד"ר אמיר גולדשטיין מנהל בית הספר. הוא יחד עם המורים הרכזים וכל הצוות החינוכי.
– אמיר, אתה עצמך בוגר בית הספר דנציגר, מה הרגשת כשהגיעו אליך הצעירים מ"דלתות"?
"זו התמצית והיופי של קריית-שמונה, שלא קיים בהרבה מקומות. חבר'ה שמביאים איתם שילוב של איכות מקצועית ושל חיבור אישי וערכי. היופי הוא שעורכי-דין, רואי חשבון ומהנדסים שצמחו בבית הספר, ממשיכים להרגיש זיקה ושייכות ורוצים להחזיר על מה שקיבלו בהתנדבות. עם צעירים כאלה אני מאמין שיש תקווה גדולה לחברה הישראלית".
– אתה מקבל מהתלמידים משוב על המפגש עם הצעירים מ"דלתות"?
"בהחלט. אנו שומעים מהתלמידים גם על העניין הרב מהשיעורים והמפגשים בהם עולים נושאים מהחיים האמתיים ולא רק מעולם בחינות הבגרות. לא פחות חשוב הוא המסר שהתלמידים רואים בצעירים מ"דלתות", מודל לחיקוי ואמונה שעם עבודה קשה, גם הם יכולים להגיע רחוק. הם צנועים ומיוחדים. אני מצדיע להם ואומר תודה גדולה שאלה בוגרי בית הספר".
