היום ה-15 בנובמבר , 2019

Select your Top Menu from wp menus
120 x 600
120 x 600

הרועה הגדולה

לפני עשר שנים, חלתה מירי וסכנה נשקפה לחייה. היא אושפזה בבית חולים 'איכלוב' במרכז הארץ. היא שכבה שמונה חודשים בבית החולים, עברה ניתוחים ואינספור בדיקות. למרות המרחק הרב מקריית שמונה הקפידו אחיה: יצחק ושמעון ללוות אותה במשך כל החודשים שבהן היא שהתה בבית החולים. הם לא עזבו אותה בימים הקשים שעברה וטיפלו בה במסירות ובאהבה ימים ולילות.

באחד הפעמים כששמעון האח הצעיר חזר מביקור בבית החולים והגיע לקריית שמונה, הוא התקשר אליה לדרוש בשלומה. זה היה יום קשה במיוחד של טיפולים כואבים. מירי ניסתה להסתיר את הדמעות שחנקו את גרונה וענתה שהיא מסתדרת. 'אבל שמעון ידע. הוא מיד הרגיש שאני בוכה' אמרה  לי מירי השבוע 'הוא חזר מקריית שמונה שוב לאיכלוב עוד באותו לילה, בלעדיו הייתי מתה".

מירי נולדה בקריית שמונה בשנת 1958 כבת אמצעית בין שני בנים יצחק ושמעון. היא  גדלה בבית ברחוב הנשיא. הוריה שרה ואליהו ז"ל הכירו בקיבוץ נווה אילן כחניכים של עליית הנוער. הוא צעיר שעלה מספרד והיא מפרס. הם נישאו בקיבוץ וכשנולד הבן הבכור יצחק, הקיבוץ התפרק והם הגיעו היישר לקריית שמונה. האב אליהו ז"ל עבד במשך שנים רבות בקרן קיימת, איש אדמה חרוץ שחינך את שלושת ילדיו על ערכי הנתינה והעזרה לזולת. האם שרה ז"ל הייתה עקרת בית שהרעיפה על ילדיה חום ואהבה. את הזרעים של הקשר מעורר הערצה שיש היום בין שלושת הילדים למשפחת ביטון, טמנו ההורים כבר בגיל רך. "מאז שהייתי ילדה" סיפרה מירי "אני זוכרת שאבי אמר לנו: "אתם אחים ותמיד תשמרו ותדאגו אחד לשני . עד היום אנחנו יחידה בלתי נפרדת".  

 

 

– מירי, מה השתנה בך מאז המחלה?

"עבדתי אז  בטופליין בעבודה מהנה ומאתגרת כמנהלת הפקות וזכיתי להרבה מחמאות מהאחים אפריאט. זה היה התחום המקצועי שלי כבוגרת מגמת קולנוע וטלוויזיה במכללת תל חי. עשיתי המון הפקות וסרטים כמפיקה, סרטים דוקומנטריים והייתי מאושרת בעבודתי. נאלצתי לעזוב כי היה מדובר בעבודה תובענית וקשה, החלטתי שאני הולכת על דברים שמחים. הבנתי שאני מוכרחה להאט את הקצב".

 

– מה את עושה היום?

"אם בעבר שילבתי את הריקוד לצד העבודה, אז היום אני עוסקת רק במחול. ריקודי עם לצערנו זה דבר שהולך ונעלם. אתה לא רואה הרבה בארץ בני נוער שרוקדים ריקודי-עם, זה דבר שאופייני לקריית שמונה, כאן זה נחשב למוסד. שימרתי את זה. בשעות הבוקר אני מלמדת בגנים ובבתי הספר ריקודי עם דרך 'תוכנית קרב'. ובערב יש לי בית ספר רוקד בבית הנוער וונקובר מגן חובה עד י"ב. ובנוסף שתי קבוצות אחת של נשים וגברים וחוג לנשים דתיות.

ויום נוסף מוקדש ללהקות ייצוגיות, הלהקה נקראת "הורה גואל" על שמו של גואל קמרי ז"ל. גואל ז"ל, בן קריית שמונה, אדם מקסים, ואחד הרקדנים והכוראוגרפים הטובים. הלהקה מורכבת מילדים שלוותי אותם עוד שהיו בגן, יחד עם חיילים שמגיעים לחופשות.

'הורה גואל' זה סוג של משפחה. שם המשחק זה אהבה, רק כשאתה אוהב, הנתינה באה מכל הלב".

 

– למה כל כך חשוב לך לשמר את ריקודי העם?

"כי זה ישראלי בעיני. השירה הישראלית נעלמת לנו.

הורים וגננות אומרים לי שהם מופתעים שילדיהם מזמזמים שירים של פעם, וזה רק בעקבות ריקודי עם.

אני בונה ריקודים של קיבוץ גלויות, ריקוד תימני, ריקוד רוסי, ריקוד מרוקאי, וריקוד ישראלי. אחת לשנתיים אנחנו נוסעים עם הלהקה לוונקובר בקנדה להופעה".

 

– אני יודע על ילדים שמגיעים אליך לחוג ואין להורים כסף לשלם, לחלקם את קונה מתנות מכיסך הפרטי.

"אני מעדיפה לא לדבר על זה. אבל אני חייבת להגיד שלא מקובל עלי שילד לא יגיע לחוג רק בגלל שלהוריו אין כסף. אני אקח מחיר סמלי רק שהילד יגיע.

זה דבר שספגתי מבית אבא. אבי ז"ל היה מחלק חצי מכספו לנזקקים. לתת ולעזור, אני חושבת שזה חלק מהחיים, מה נשאר לנו? כסף זה לא הדבר הכי חשוב. לפעמיים אני יושבת בבתי ספר לאכול צהרים עם התלמידים, אני רואה ילדים שלא אוכלים כי להוריהם אין כסף, עומדות לי דמעות בעיניים.

אני לא נרגעת מזה, אלי האיש שאיתי, אומר לי 'תפסיקי את לא יכולה לשנות את כל העולם'".

 

– אלי, בן זוגך. ספרי לי עליו קצת, כמה שנים אתם ביחד?

"12 שנים. אלי חיקי הוא קיבוצניק ממעיין ברוך ועוסק כעצמאי כחשמלאי. בעברו הוא היה מורה לחינוך גופני, ובצעירותו הוא היה אלוף הארץ בסייף".

 

– את מאושרת אתו?

"מאד. הוא איש מקסים וטוב".

 

לפני שבוע ציינה מירי ביטון את יום הולדתה. מסיבת יום ההולדת הפכה לשבוע של מסיבה אחת מתמשכת.

הילדים מבית הספר למחול הגיעו עם פרחים ועוגות, כתבו לה ברכות מרגשות, המבוגרים טרחו והכינו מטעמים ובישולים וכולם הרעיפו עליה אהבה גלויה.

השבוע, נכנסתי לדף הפייסבוק שלה, האהדה שהיא זוכה מהאנשים שאיתם היא עובדת מחמיאה מאד. צעיר שרוקד בלהקה כתב לה "מירי, את  אישה מדהימה ויקרה שאני כל כך אוהב. שתשמרי על הצחוק המתגלגל, החיוך הענק ושמחת החיים שלך שתמיד מאירה כל מקום שאת נמצאת בו. שתמשיכי לגדל דורות של רקדנים קטנים וגדולים שלומדים ממך. לא רק מהריקוד אלא גם מהאדם שבך".

 

הנתינה של מירי לקהילה באה לידי ביטוי גם למען האוכלוסיות המיוחדות. ביניהם חוג ריקודי עם שהיא מעבירה בהוסטל בקריית שמונה. "אין מראה מרגש מלראות את חברי ההוסטל לבושים בבגדי רקדנים משתחווים לקהל שמוחא להם כפים", היא אומרת.

בעוד חודשיים בהיכל התרבות בקריית שמונה תקיים מירי אירוע גדול של ציון חצי יובל להקמת הלהקות שלה. את עולם הריקוד היא גילתה כבר כשהייתה ילדה. "קראו לי הילדה שרוקדת". היא אומרת "בשנים שעדיין רק מבוגרים רקדו עם סעדיה עמאשי. השכנות המבוגרות מהרחוב היו לוקחות אותי איתן ואני הייתי מאושרת".

אח"כ היא הקימה את הלהקה הראשונה יחד עם דני מלכה   בשנת ה-39 לקריית שמונה. עשרים וחמש שנים עברו ומאז היא שם. לא מוותרת וזה כל עולמה.

 

– מה החלום שלך מירי?

"במישור האישי להיות בריאה. ושאמשיך עם הקבוצות ושזה ילך ויתפתח. ושיהיה לי מחליף לעת הצורך, שמישהו ישמר את זה. אני לא רוצה שזה יעלם".

 

 

 

אולי יעניין אותך