והזיקוקים לפרס
כן, ניחשתם נכון. מסיבת יום ההולדת של נשיא המדינה הוא הנושא המרכזי השבוע. נשמע מופרך? ממש לו.
לפני. נא לא לערבב בין שני דברים. הראשון השמחה האנושית כלפי הנשיא שצלח תשעים שנים סוערות והגיע עד הלום. מזל טוב, נישוקים וברכות לאריכות ימים, עם תוספת זמן..
השני. האופן בו 'חגגו' את יום ההולדת. אומנם מדובר בנשיא, אבל בכל זאת, קודם אדם כמוך וכמוני.
מה שמסקרן אותי זו השאלה מי עומד מאחורי הרעיון הזר והמוזר לנו לציין יום הולדת באופן כזה? מאין ייבאו את התרבות הזרה לנו ושאין לה כמדומני שום אסמכתא או מקור בתרבותנו העשירה ורבת השנים.
לא מצאתי אירועים דומים, להוציא אצל ילדים בגן הילדים. תראו מה יצא מההפקה מנקרת העיניים הזאת. פסטיבל של אשליה ובועות סבון של אנשים ונשים שברובם חיים על זיכרונות העבר ואין להם שום תפקיד מעשי היום. אני בעד לכבד, ולכבד הרבה, לא רק בימי הולדת, אלא תמיד. לא זאת הייתה השאלה שעליה היו צריכים לענות ביושר יוצרי האשליה. המצדדים טענו ש'יום ההולדת משרת את מערכת יחסי החוץ של מדינת ישראל ותדמיתה'. נו, מילא.
אם הכוונה לשירות בעולם הדמיון, אז בסדר. אבל אם מישהו מתכוון לשירות ממשי, אז ממש לא.
במה משרת היום נשיא ארצות הברית לשעבר את האינטרסים של מדינת ישראל אצל המשטר האיראני? מול החיזבאללה? הסורים? הרוסים? מצרים של מורסי?
אלה הבעיות האמיתיות והמסוכנות של מדינת ישראל, ולא מסיבות קוקטייל ראוותניות וחסרות תכלית וטעם.
ציפינו למצוא בין האלפים מארצות הברית ואירופה גם איזה מנהיג ערבי שוחר שלום, מנהיג החרד ל'שלום' ההולך ומתרחק ששמעון פרס הנשיא כה משקיע כדי להביאו. לא היה מנהיג כזה. לא מנהיג פלסטינאי? ירדני? מיצרי?, אתם יודעים מה, מנהיג חמס אחד אפילו לא חצי, שהיה נוכח באולם הענק כדי לתת רוח גבית ל'שלום'?! זה לא מוזר?
ולכן, המסיבה הזאת הזכירה יותר 'יום כיף' לפנסיונרים של העולם הגדול. כמו כל פנסיונר חביב שכל אחד מאיתנו מכיר, מציעים להו 'יום כיף', יסרב?! מה רע בלהגיע לארץ הקודש לשמוע מעט מוסיקה, אוכל טוב וליווי צמוד של הטלוויזיה המוקיונית של מדינת ישראל?! יום כיף.
אחד משיאי הצביעות המקוממים במיוחד היה השידור הישיר של מסיבת יום ההולדת בשלושת הערוצים במקביל.
לא הותירו לצופה הישראלי שום אלטרנטיבה, אלא לצפות במסיבה. 'תחנקו, ותצפו במה שהחלטנו שטוב לכם, שלושת הערוצים'. בושה.
אני לא מאמין עד לאיזה נומך אפשר לרדת במבחן הכדאינקיות. עדיין אני לא מצליח לעכל שמסיבת יום הולדת שודרה במשך שעות בשלושת ערוצי הטלוויזיה הישראלית, ואף ליצן-צבוע-אביר דמוקרטי לא צייץ, לא אמר 'חברים, השתגעתם!'.
במהלך השבוע היו כאלה שהשוו את השידורים לשידורי צפון קוריאה. ההשוואה הזאת פוגעת בצפון קוריאנים, וזה לא פייר.
צפון קוריאה יודעת שהיא צפון קוריאה ואין כאן שום חידוש. לעומתה, מדינת ישראל הרוויה במקהלות של מדקלמי חופש הביטוי, חופש הבחירה ושמירה קנאית (בצדק) על סממני הדמוקרטיה, מתנהגת כמו צפון קוריאה. וזה ממש לא בסדר.
בקיצור, אני מקווה שאבירי הסאטירה (מהשמאל) יגלו אומץ לב ציבורי ויעשו שימוש בחומרים שהותירה המסיבה ההזויה ביותר שנתקלתי בה, ולא בגלל הנשיא שמעון פרס, אלא בגלל כל מי שהגה, יזם והפיק את המופע הזה, ושיתף פעולה בהפצת האשליה.
לפרס נאחל (מכל הלב) עוד שנים רבות של בריאות וחיים טובים.
רוחאני מתון?! הצחקתם את חמנאי
אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת שמספר האינפנטילים במדינת ישראל, גם בקרב המנהיגים הפוליטיים לא פחת ולא נעלם, יכול היה לראות ולשמוע את התגובה המתלהבת לבחירתו של מחליפו של מוחמד אחמדיניג'ת, חסן רוחאני.
המקהלה המפחידה געתה בקולי קולות ש'באיראן נבחר מנהיג מ-ת-ו-ן'. אתם מבינים על איזו פלנטה חיים כאן אנשים?! המפחיד הוא שהתגובה הזאת היא עוד תגובה של חוסר הבנה לתרבות הסובבת אותנו, אם הערבית ואם הפרסית, במקרה הזה.
ההתנהלות שלנו מוּנעת על בסיס הערכים והקודים התרבותיים שלנו, לא שלהם. האיראנים פועלים על פי תרבותם והניואנסים המובנים רק להם. אז מה הפלא שחבורת לובשי הטוקסידו המערביים גוררים רגליים אחרי תעלולי האיראנים בנושא הגרעין כבר חמש שש שנים. מה הפלא שהדבר האחרון שגברת אשטון לא מקדמת זה השלום, גם על פי הפירוש האירופאי-אמריקני. לצערנו ולדאבון ליבנו כל יום שחולף האיראנים קרובים להשגת פצצת אטום ואנחנו קרובים למלחמה בתנאים קשים.
האיראנים ממוקדים למטרה אחת, השגת נשק גרעיני ואת הדרך לשם הם עושים במרוץ שליחים מידיו של נשיא אחד למשנהו. אחמדיניג'ת ספג את החיצים עד היום, מעכשיו יהיה זה תורו של חסן רוחאני לשאת את הלפיד אל עבר המטרה.
והעולם ימשיך לשחק בנדמה לי.
גבולות 67 – גבולות אושוויץ
נכתב כאן בעבר על כך שבעלי תפקידים ביטחוניים רגישים, מיד אחרי שפושטים את מדיהם או פורשים מהתפקיד, הם בועטים במה שעדיין נשאר מאחוריהם, האינטרס הלאומי.
הנה שוב. ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן שדרג את אמירותיו מן העבר באשר 'ללכת לקראת הפלסטינאים', והפעם הגדיל ואמר שישראל צריכה לסגת לגבולות 67. לא פחות.
להזכיר לכל מי כח העמידה שלו נשחק או הזיכרון שלו דהה, גבולות 67 הם גבולות אושוויץ, כפי שאמר שר החוץ המיתולוגי של מדינת ישראל אבא אבן. מה, אבן היה פחות חכם מדגן? פחות ציוני או שלא היה איכפת לו מגורלה של מדינת ישראל?!
אותי מפחידים בעלי תפקידים המדברים בנחרצות של נושאים שחיים ובועטים עשרות ומאות שנים, ולא נמצא להם פיתרון, והם יודעים את הפיתרון, ככה בהינף נאום או ראיון בתקשורת.
זה לא אומר שמדינת ישראל צריכה להרים ידיים ולהתייאש, ממש לא. זה אומר שאם הפיתרון שלך מוביל למקום בו הסרט שלך כמדינה מסתיים, אז התשובה חייבת להיות לא!
ולא משנה מי מציע, דגן, דיסקין או להבדיל טיבי וברכה.
ילדים יקרים, צאתכם לשלום
השבוע יצאו תלמידי חטיבות הביניים והתיכוניים לחופשת הקיץ. ברכות.
לצד הברכות חובה לומר מספר משפטים לתלמידים וגם להורים.
הזכות להפוך חופשה למשהו משמח ומלא סיפוקים תלוי בראש ובראשונה בילדים עצמם. הרצון לפרוץ את גבולות בית הספר, המורים והמשמעת, מובנת ואפילו רצויה לילדים בגילים אלה.
אולם, גם כאשר 'פורצים' גבולות חשוב לדעת כיצד עושים זאת ומה מחכה מאחורי הגדר. השילוב בין הסקרנות הטבעית ועומס ההורמונים יכול להיות מצע למעשים ולהתנהגות העלולים לפגוע בנערים ובנערות, בגלל ג'ונגל החיים במציאות, והעולם המדומה ברשתות החברתיות ובאינטרנט.
ההורים יכולים וצריכים להיות מורה דרך, חבר וכתובת לכל שאלה או ברור.
הסכנות האורבות בכל פינה אינן פשוטות אולם, אפשר וצריך לצמצם ולנטרל אותן. התקשורת עם הנערים והנערות קריטית בתקופה זו כי לא בטוח שהנערים והנערות זוכרים להחליף דיסקט. האחריות בשלב זה עוברת להורים ולמבוגרים וחובתנו לישר קו בין מצבם החדש של הנערים והנערות לבין המציאות החדשה של החופש.
אין בכוונת הדברים להטיף או לחנך מישהו, חלילה, אלא רק להזכיר לכולנו איזה אוצר יקר יש ברשותנו וחובתנו לעשות כל מה שבידנו כדי לשמור עליו.
חופשה נעימה ושובכם לשלום ילדים יקרים.
