היום ה-27 באוקטובר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

השבוע שהיה – 25.04.2014

 

חופשת הפסח שזה עתה הסתיימה, אפשרה לנו להסתכל על האקטואליה בעיניים פחות תזזיות כאשר ברקע סיפור יציאת מצרים והפיכת שבטים של עבדים לעם, שהביא את בשורת החירות לעולם.

להביט מסביב ולראות את פרצופם המעוות, כל אחד מכיוון אחר, של פוטין, קרי, אבו מאזן ואבו עלי, ולדעת שהחירות שהם מתכוונים אליה, אינה דומה ולא מתקרבת לחירות שהביאו אבות אבותינו לעולם.

כשפוטין אומר חירות לאוקראינה הוא מתכוון שאוקראינה שלו. כשקרי אומר לעשות שלום עם הפלסטינאים הוא מתכוון שתהיה להם חירות מהכבלים להמשיך בפיתרון בשלבים להשמיד את היהודים ומדינת

ישראל, גם אם הוא מתכוון לזה. הדוגמאות הללו מבטאות רוח ורצון שהם הפוכים מהרצון שהוביל את בני ישראל מהעבדות לחירות. ההבדל הוא שאבותינו הלכו במדבר כדי להגיע לארץ המובטחת ובה

הביטוי לחירות, העמים הללו עומדים ודורכים על החול המדברי המַשְׁמִים כבר דורות. …בערב החג נרצח קצין המשטרה בדרך עם משפחתו לחוג את הסדר, הרצח הזה לא בא כתגובה למשהו, הרצח

היה מטרה שאותה מקדשים הפלסטינאים, כל פעם על ידי שליח אחר שלהם.

על אף האופטימיות הבלתי מסויגת שלי כלפי הצדדים הטובים שבאדם, אני יותר ויותר משתכנע שכדאי להשקיע במוכנות למלחמה מאשר לפנטז על השלום שהפלסטינאים מציעים כאשר ברקע מיתמר עשן הקנביס

ושאר הכימיקלים. מעניין, שיש זהות בין השואפים את עשן הקנביס (לא הרפואי) ובין השואפים לשלום אותו מפריחים באוויר הפלסטינאים.

אנחנו לא יכולים להמליץ לאף אחד איזה חברים לבחור אבל, כאשר הולך הזרזיר אצל העורב, אתה מבין שזה לא בדיוק כשר, לפחות מבחינתנו.

 בחופשת הפסח וחג החירות, אפשר לעשות מעט סדר בראש ולהביט על עובדות החיים. לראות ולשמוע (שוב ושוב) את הפלג השמאלי של המפה הפוליטית מתרפס

וזוחל לעבר מקסמי השווא של הפלסטינאים. שוב להיות עד לסחטנות של הטרוריסט בחליפה המאיים ודורש לקבל, לפני משא ומתן, את מה שאמורים לקבל בדרך כלל בסופו.

נפלאות דרכי האל ואנשי השמאל, בהבדל אחד. היושב במרומים יודע מה הוא עושה ולאן הוא מוביל ואילו אנשי השמאל נמשכים אל אש הכיליון שמלבים הפלסטינאים ומצמצמים את המרחק בינם ובין האבדון.

מה עושים?! מה אפשר לעשות?! הרבה. להמשיך ולדבוק באמת שמלווה אותנו זה שלושת אלפי שנים. האמת שנתנה לאבותינו כח לשרוד את האכזרים שבאויבנו, וכמו שאויבנו מעבירים מדור לדור את חיידק

השנאה והרוע, כך עלינו לא לוותר ולהינעל על האמת שלנו. כי אולי יש דרך אחרת, אבל היא לא הדרך שלנו.

 

הסכם הפיוס בין החמס לרשות הפלסטינאית טוב לנו

נשמע מוזר, ולכן אסביר. ראשית, מדינת ישראל הרוויחה כבר חמישים אחוז מרצונותיה. במקום לדבר על שלוש מדינות לשני עמים (ישראל, הגדה ועזה), נדבר עכשיו על שתי מדינות לשני

עמים (עזה וישראל). בקיצור, כל מה שהיינו אמוריםלחלק במשא ומתן לשלוש, נחלק לשתיים מעכשיו. זה באשר למשא ומתן ליד השולחן, עם או בלי קרי. מעכשיו ישראל וצה"ל ירוויחו עוד דבר אחד. המשחק של

הפלסטינאים בו הם פוגעים בנו וכאשר אתה פונה לאבו מאזן הוא אומר זה לא אני זה הנייה והפוך, נגמר. עכשיו יש כתובת אחת מוכרת וזמינה. הפריבילגיה של "זה לא אני, זה הוא", הסתיימה.

היות ומדובר בשוק מזרח תיכוני ישן בו עדיין מנהיגנו לדורותיהם צריכים ללמוד הרבה כיצד לנהוג בו, המיקוח יהיה מול כתובת אחת, דבר המאפשר לישראל להסכים לעוד תביעה או שניים של הפלסטינאים, כמו

זכות השיבה. הזכות הזאת תמומש ברוחב לב וכל פלסטינאי עד דור רביעי וחמישי לאחור יוכל לממש את הזכות הזאת, בעזה.

הכל טוב ויפה, רק שיש בעיה קטנה. האיחוד בין החמס לרשות הפלסטינאית לא יחזיק מעמד יותר מהאיחוד של 'כוורת', והפרטנרים שלנו שוב יתפצלו, אם בגלל המסורת שלהם להיות מפולגים ואם בגלל עצות שיקבלו

(או שכבר קיבלו) מהשמאל הישראלי.

 

 

 

כשמדובר בכסף, 'אין' שואה

מסתבר, שישראלים ממסחרים כל דבר. אין להם 'אלוקים' כשהעניינים מגיעים לכסף. תודו, שהייתם שגרירים נאמנים ליוזמה להטיס בני נוער לפולין למסע החיים וביקור במחנות ההשמדה. בעיקרון,

זהו מפעל חינוכי-ערכי ממדרגה ראשונה החושׂף בפני הנוער את ההיסטוריה הנוראה של היהודים בשואה. בסוף שנות התשעים הייתי במשא למחנות ההשמדה ממש

ביום השואה ופגשתי שם את בני אליהו שיצא במשלחת מטעם דנציגר. הביקור טלטל אותי עד עמקי נשמתי, וכאשר הגענו למשרפות, פרצתי בבכי שנמשך דקות ארוכות.

באותו מסע הייתי גם גאה בעובדה שבני עמי ניצחו את הנאצים בדרכם שלהם, והביטוי האישי שלנו היה בילדנו המשותפים. אימהּ של ליאורה רעייתי הנה ניצולת שואה שעלתה

מפולין, הוריי עלו מאיראן, וזכינו, ליאורה בת לניצולת שואה ואני בנם יהודים שעלו מאיראן להקים בית יהודי בע"ה בישראל. המפגש של בני ושלי במחנה ההשמדה

היה הניצחון שלנו. הניצחון ל העם שלנו. …ועכשיו לצד המכוער. מסתבר שאת מה שאנחנו רואים כחינוך וכערכים, יש מי שמתרגמים לכסף, והרבה כסף. זה התחיל עם מזוודות הכסף של מי שהיה שר האוצר

אברהם הירשזון ועכשיו מסתבר, שתלמידי בתי הספר (הוריהם) משלמים בין 5700 ל-7000 שקלים עבור כל תלמיד למסע לפולין. מסתבר, שהקופונים שגוזרים בדרך בכל מיני תחנות מגיע לסכום של 2000 שקלים ויותר.

לומר שזו שערורייה, זה לתת פרס למי שמעורב במעשים הללו. צריך לזכור שבגלל המחירים האסטרונומים, תלמידים רבים שהם מעוטי יכולת לא זוכים למסע לפולין.

בחישוב פשוט עולה שאילו הקופונים לכל מיני מתווכים ובוצעי בצע היו נחסכים, היה אפשר להוציא שליש יותר תלמידים, עוד אלפים.

אני גם מתבייש, וגם כועס שלא מותירים לנו שום פרה לאליבי שבכל זאת אנחנו כן יכולים להתאפק, גם שמדובר בכסף. בתוך כך שר החינוך הרב שי פירון מתכנן להחיל לימודים על השואה כבר בגן.

ללמד על השואה ולקחיה במערכת החינוך, כן. להתחיל בגני הילדים, נראה לי מעט לא נכון.

ילדים חייבים לגדול בריאים גם בנפש. ילדים צריכים לקבל את הטוב והיפה של עולמנו ורק אחרי שקיבלו את האיתנות הנפשית הדרושה, ללמד אותם על הצדדים הפחות יפים.

הרצון של משרד החינוך להטמיע את נושא השואה ב'גֵנים' של הילדים כבר מגיל צעיר הוא נכון, אבל צריך להגדיר ולהגביל, מאיזה גיל?

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad