היום ה-21 בספטמבר , 2019

Select your Top Menu from wp menus
120 x 600
120 x 600

התשובה של מיכל

לפני כחודש קבלתי הודעה כתובה למכשיר הטלפון שלי

הודעה מסקרנת וגם קצת מפתיעה. 'קראנו את הכתבה

עליך בעיתון 'חדשות' וכולנו, כל  צוות העובדות במעון התרגשנו מאד לקרוא את סיפור חייך. מיכל שוקרון ממש בכתה, היא נזכרה בילדותה והזדהתה אתך עד כאב'. את ההודעה שלחה אסתר כהן אישה לבבית שגידלה שנים מבני במעון ויצ"ו.

…הסקרנות הביאה אותי לחפש את מיכל שוקרון. השבוע כשנפגשנו לראיון כשהיא סיפרה לי על הפעם הראשונה שהיא הגיעה לקיבוץ גונן והיא רק ילדה קטנה בת תשע קולה נשבר ועינה נצצו מהתרגשות. 'הפעם הראשונה שנפגשתי עם ההורים המאמצים. הם לקחו אותי למחסן בגדים ומילאו אותי בבגדים. הם ראו כנראה את המצוקה'. היא נזכרת באירוע ששינה את חייה. 'אח"כ הם רצו שנלך לבריכה, אז קנו לי בגד ים. לקחו אותי למחסן נעלים. כל זה תוצאה של ביקור אחד בלבד רק לכמה שעות עוד לפני שידעתי מה זה בכלל קיבוץ'.

 

מועדונית במקלט באשכול

מי שלקח את מיכל לגונן בפעם הראשונה זאת ענת, בת המשק שהתנדבה במועדונית השכונתית בשכונת אשכול. המועדונית שאליה היו מגיעים כל ילדי השכונה ואותה ריכזה באהבה ובחום איבון זילבר ז"ל. ענת שהתנדבה לשנת שירות במועדונית שבמקלט לקחה כל פעם ילד אחר מהשכונה לביקור בקיבוץ של הוריה. היא רק לא תיארה לעצמה שמיכל בחרה בה כבר לאחות בסתר ליבה. מאז אותה פגישה, במשך שנה בכל הזדמנות מיכל בתם של משפחת שמעוני הייתה עולה על אוטובוס ומגיעה לבדה אל המשפחה המאמצת אל אלישבע ויגאל גיל הוריה של בת השירות. אבל ההפתעה הגדולה עוד חיכתה למשפחה. כשהסתיימה פעם ארוחת הערב מיכל זרקה את הפצצה 'אני רוצה לגור כאן אתכם'. ביקשה הילדה ללא היסוס מהמשפחה שהרעיפה עליה חום ואהבה ודאגה לכל מחסורה.

– איך הוריך המאמצים אלישבע ויגאל הגיבו?

הם לא נתנו לי מיד תשובה. אתה צריך להבין, גדלתי בבית בשכונת אשכול עם עוד שמונה אחים ואחיות. אבי עבד קשה בסולל בונה ואמי הייתה אם כבר בגיל 16. ההורים שלי הם אנשים טובים וחמים. והם עשו הכול למעני. אבל אני רציתי יותר. היה חסר לי היחס האישי, התנאים החומריים. את מה שהורי התקשו לתת לי. היה ברור לי שאני רוצה לגדול בקיבוץ. השיחה הסתיימה בזה שהם ביקשו זמן לחשוב ולשקול את ההחלטה. שבועיים אחר כך הם הגיעו לבית הורי למשפחת שמעוני בשכונת אשכול.

– ואיך הוריך הגיבו? שתפי אותי בשיחה שהתנהלה ביניהם.

ישבנו במטבח הקטן. אבא שלי סירב בכל תוקף הוא מאד התנגד. הוא אמר 'יש לה אבא ואימא ופה היא תחיה'. אימא שלי הביטה בי וראתה את המבט בעיני. עד כמה אני משתוקקת לעבור לקיבוץ ואז אמרה 'אם היא מאד רוצה וזה יעשה אותה מאושרת. אני מסכימה'. היא שחררה.

 

– ואיך קבלו אותך בקיבוץ? איפה ישנת, בבית ילדים?

לא. בבית של אלישבע ויגאל. הייתי בת שלהם לכל דבר ודבר. הם רכשו עבורי את כל מה שהיתי צריכה מזוג משקפיים ועד בגדים. בכיתה ט' קיבלתי חדר משלי בבית הנעורים. לאספות ההורים אלישבע הייתה מגיעה.

 

– במה עסקו הוריך המאמצים בקיבוץ?

אלישבע היא אישה אצילה. אישה ניצולת שואה שעבדה  כמזכירת הקיבוץ ויגאל עבד כמנהל המפעל. בכיתה ט' הם התגרשו והיו לי שני בתים. זה לא שינה לי שום דבר עדיין קבלתי חום ואהבה.

 

– זה מעניין. עדיין העדפת להישאר בין שני בתים של זוג הורים גרושים ולא חשבת לחזור לבית של הוריך.

בחיים לא חשבתי לחזור. הייתי מאושרת בקיבוץ. כל שנה הם חגגו לי את יום ההולדת. המשפחה  הייתה מתאספת בבריכה והיו חוגגים לי את יום ההולדת. היינו נוסעים לטיולים כל המשפחה. בתי מלון וצימרים. הייתה הילדה שלהם. הרגשתי שאני במרכז. הם לימדו אותי לשחות. הקיבוץ שלח אותי ללמוד בלט קלאסי.

 

– הם לא רשמו אותך אצלם כבת מאומצת?

'אני באמת לא יודעת', היא אומרת וצוחקת. אבל אתה צריך להבין. עד היום אנחנו בקשר מדהים עם אלישבע ואחיותיי ואחי אהוד. אני אספר לך משהו. לא מזמן נקלעתי למצוקה כלכלית. אתה יודע לא פשוט לנהל משפחה בימים האלה. יש לנו שישה ילדים. שנינו עובדים קשה לגמור את החודש. סיפרתי לענת אחותי שהינה פסיכולוגית מה עובר עלי. למחרת היא הפקידה לי סכום מכובד בבנק. 'למה יש משפחה', ענת אמרה לי. 'אם לא כדי לעזור'. אתה מבין על מה אני מדברת. היא ואלישבע כל הזמן עוזרות ודואגות.

 

                            

משפחה בתשובה

השבוע, התקשרתי לאלישבע האם המאמצת של מיכל. אלישבע (76) מתגוררת היום בראש פינה ועובדת עדיין כמורה לתנועה. הייתי סקרן לדעת 'איך היא חוותה את המפגש עם הילדה הקטנה מקריית שמונה שביקשה ממנה להיות לה לאם.

'כבר בתור ילדה מיכל ידעה בדיוק מה היא רוצה' אמרה לי אלישבע בשיחת הטלפון. 'באינטואיציה הפנימית שלה היא בחרה להילחם כדי שיהיה לה עתיד טוב יותר. קבלנו אותה אלינו כמשפחת אומנה. למרות שהיא לא ליקקה דבש בתור ילדה בקיבוץ, מיכל לא ויתרה. זה לא היה פשוט להצטרף למשפחה שבה היה לנו כבר ילד קטן שגם דרש את תשומת הלב. ולמרות הכול, מיכל ינקה את הערכים וספגה את המשפחתיות והפנימה את כל זה אל תוך חייה. והיום היא מיישמת זאת בעבודה כמטפלת של ילדים. אנחנו מאד גאים ומעריכים אותה על כך".  

 

 

– מיכל, אייך נפגשת עם בני, איפה הכרתם?

כשהייתי בת 17 יצאתי ערב אחד לדיסקוטק 'הפרוטה והירח' שהיה בבעלותו של שוקי פחימה והיה ממוקם באזור התעשייה הדרומי. ראיתי ברמן עם קוקו שמאד מצא חן בעיני. זה היה בני. אמרתי לחברה שהייתה איתי. 'הוא יהיה החבר שלי'. תפסתי יוזמה ואני התחלתי איתו. וכך הפכנו לחברים כשהתגייסתי לצה"ל בני עבר לגור איתי בחדר שהיה לי בקיבוץ. כשהשתחררתי מהצבא החלטנו לחזור ולגור בקריית שמונה, בני עבד כמנהל חדר האוכל של מלון הצפון. כשהוא הציע לי נישואין הייתי האישה הכי המאושרת בעולם. אלא שאז החתונה שהייתה אמורה להתקיים התבטלה.

 

– מדוע?

השנה הייתה 1993, בערב כשהייתי בסלון הכלות, מתאפרת ומתגנדרת להיות כלה, החלו ליפול קטיושות בקריית שמונה ואז פרצה מלחמת 'דין וחשבון'. הגעתי לבני למלון הצפון בוכייה ונסערת. הוא הרגיע אותי ואמר שכל עכבה לטובה. חודשיים אח"כ פרסמנו בהתרעה קצרה מודעה במקומונים על תאריך החתונה החדש ואכן הגיעו 600 מוזמנים שמאד שימחו אותנו ביום החשוב של חיינו. כמובן שאלישבע וכל המשפחה המאמצת מהקיבוץ הגיעה. אחרי החתונה עשו לי עוד מסיבה והפעם בבית העם בגונן, וזאת הייתה ההזדמנות שלי גם להיפרד מכל החברה מהקיבוץ. כשנולדו הבנים שחר (20) וטל (18) היה לי ברור שהם יתחנכו בפעוטון בקיבוץ גונן אצל החברות שאני גדלתי איתן.

 

– כמה שנים עבד בני במלון הצפון, ומה גרם לו לעזוב בעצם?

18 שנים בני ניהל את חדר האוכל של המלון ואז הגיע מנכ"ל חדש שהחליט להעסיק את כל העובדים דרך חברת קבלן, זה גם הזמן שבני התחיל את התהליך שלו של חזרה בתשובה.

 

– ספרי לי איך זה התחיל?

לפני 12 שנה בני פגש את הרב רפאל סבתי. הרב ידע שבני הינו אדם חילוני, אוהב פאבים ודיסקוטקים והרב סבתי פשוט אימץ אותו אליו. קירב אותו לאט לאט לדת. עד אותו יום בני היה מסור רק לעבודה. בתקופה ההיא המלון היה תוסס, שאירח משפחות עם צוות בידור ובני היה המון שעות במלון. לא הרגשנו אותו כאבא. ופתאום בני מתפלל שחרית, מנחה וערבית. אט אט הוא התחיל גם להגיע לשיעורי תורה עם הרב סבתי. זה גם הזמן שהרב יגאל ציפורי מנהל בית חב"ד חיפש טבח לבית תמחוי 'בית בתיה'. המוזר זה שבני בכלל לא היה טבח.

הוא לא ידע לבשל. הוא שאל את אימו בהתחלה איך מכינים אוכל ולקח ממנה מתכונים. היום זה פשוט ללקק את האצבעות מהמטעמים שהוא מכין. היום כשבני מבשל לבית התמחוי הוא יוצא ב-2 בלילה כדי לבשל עשרות מנות למשפחות נזקקות וחוזר ב-12 בצהריים. ככה כבר 12 שנים.

 

– מי מבשל אצלכם בבית?

בני הוא  הטבח בבית. הוא המנקה והמכבס בבית. תמיד בני ניקה את הבית, זה משהו שהוא למד מאביו. הייתה תקופה  שגרנו מעל הוריו. ואביו של בני היה מכבס מבשל ודואג לכולנו.

 

– וכשבני עושה את צעדיו הראשונים אל הדת, איפה את בתוך כל זה?

בהתחלה 3 שנים בני הלך עם ציצית אבל הכיפה הייתה בכיס. הקוקו היה קוקו. הוא עדיין היה מבלה בדיסקוטקים, חברים. ובילויים. והיה לי מאד קשה עם זה. בתקופה ההיא נכנסתי להריון ונשאתי ברחמי תאומים. לצערי איבדתי אותם והם נפטרו לאחר הלידה. הייתי מלאה כעסים על בורא עולם ולא הבנתי למה אני צריכה להיענש כך. זו הייתה תקופה קשה בחיי שלא יכולתי להכיל את הדת והייתי עסוקה בצער וברחמים.

 

– מתי קרה השינוי מבפנים?

ביום שטל בני בן התשע אמר לי 'אימא, את משגעת אותי'. אני רוצה להיות דתי'. הדואליות שלי ושל בני והמסר הכפול של אב דתי ואם חילונית בלבלו אותו לגמרי.

עניתי לו שאם הוא רוצה להיות דתי זה אומר שאין יותר בריכה בשבת וגם לא טלוויזיה. עד אותו יום חיינו חיים כפולים. בני חוזר מבית הכנסת ואני בחדר רואה טלוויזיה. מסיימים את הקידוש מהר ואני יוצאת לבריכה. הבנתי שבני חזק בתוך התשובה. שזה בני אחר. ושאני חייבת לתת מעצמי. הילד שבר אותי. ובאותו רגע אמרתי לבני שעכשיו אני מוכנה ללכת לסמינר של חזרה בתשובה. הבנתי שזה הצ'אנס שלנו לשמור על המשפחה. בסוף הסמינר שמתי כיסוי ראש רק בשבתות. כך במשך שנתיים. פעם, שמתי כיסוי ראש ויצאתי לשוק העירוני. לא התכוונתי לצאת כך, רציתי לשים כיסוי רק לכמה דקות. פשוט שכחתי. כשהגעתי לשוק כל מי שהכיר אותי בירך אותי בשמחה והתלהב מהשינוי שחל בי. ואז זה היה כבר מאוחר לסגת.

מאז נותרתי עם כיסוי ראש, התחלתי ללכת לשיעורי תורה והתחזקתי ממש מבפנים. היום אני אדם רגוע יותר, מכילה ושלווה.

 

– ומה החזרה בתשובה שינתה בבני?

זה בני אחר. הוא כבר לא ראה את האנשים בחוץ. לא האמנתי לשינוי שחל בו.

 

כשנכנסתי להריון שוב הייתי מאושרת ושמחה. ילדתי את רותם (12) ושנתיים אחר כל את נויה (9) ואת דביר (7) ומלאכי (5) אחים לשחר וטל בני הבוגרים. תודה לאל זכיתי בילדים טובים שממלאים את חיינו באושר ובשמחה. מאז החיים השתנו ללא הכר. אין לנו טלוויזיה בבית. אתה יודע אני חוזרת מהעבודה בוויצ"ו דן מקום שאני מאד אוהבת ועובדת בו מאז שהשתחררתי מהצבא. כשאני מגיעה הביתה אני נטו למען הילדים. משחקת איתם, מקשיבה להם. אני איתם. אני יכולה היום לומר בוודאות שהחזרה שלנו בתשובה רק עשתה טוב לחיינו והפכה אותנו לאנשים טובים ומאושרים יותר…   

אולי יעניין אותך