אחד מהסמלים היפים ביותר ביהדות בדור הקודם שלנו הוא ההליכה לבית הכנסת. זה לא משנה אם אתה דתי או חילוני, כולם באים לבית הכנסת. פעם, בתקופת אנשי העלייה (ההוריםהסבים שלנו), בית הכנסת היה לעיתים יותר מתנ"ס ומקום מפגש מאשר בית תפילה. כולם היו מתקבצים בו, אוכלים ביצים, מריחים טבק, משוחחים, מתעדכנים ומתחברים במקום שהכי מסמן את היהדות האוטנטית. כזה היה בית הכנסת "אוהל שלום" בשכונת ג'. מייסדיו, רובם ככולם נפטרו לבית עולמם, אך בימים בהם היו יושבים על ספסלים בדוחק מתחת למאווררים היה קסם מיוחד שאפף את המקום. בתור ילד גדלתי בידיעה שחייב ללכת עם סבא לבית הכנסת, רק כי הוא מבקש. אני לא זוכר שאי פעם התפללתי או פתחתי ספר, אך כשסבא שלמה שמול ז"ל היה יוצא כדי לקרוא לי בזמן "תפילה חשובה" לטעמו או בזמן תקיעת שופר, הייתי עוזב את החברים ונכנס מיד לרצות אותו.
ככה במשך שנים הגעתי בזמני חגים וימים טובים, ומה שנצרב לי בזיכרון היו המזמורים בלחן המרוקאי המקסים כמו "העוקד ונעקד והמזבח", ו"אל נורא עלילה" בלחן המיוחד אותו הנהיג ר' מכלוף לוי שליט"א.
כאמור במשך שנים הייתי נודד בין המחבואים שבחוץ לכיסא ליד סבא (כדי שיהיה מרוצה) ולא במודע, ולא במכוון ספגתי את האווירה.
קצת עצוב לראות היום מתפללים רבים שמגיעים לבתי הכנסת בעיר, אך ללא ילדיהם. היום כבר קשה להכריח את הילדים, מהסיבות שכולנו מבינים, וכך מול עינינו אנחנו רואים שהלפיד לא ממש עובר מאב לבן, מסב לנכד. כנראה כי מה שיישאר בעתיד הלא רחוק הוא המצב בו רק דתיים יגיעו להתפלל, שכן הילדים שלהם לו סופגים את הארומה המיוחדת של בתי הכנסת, ואם כבר יגיעו מתישהו לא יהיו להם זיכרונות התרפקות על העבר.
נחזור רגע לסבא שלי ז"ל. לפני 15 שנים הוא חלה והתאשפז בבית חולים ולא זכה להיות ביום כיפור בבית הכנסת. אני, בתור נער חילוני בן 17 שלומד בדנציגר, שלא שומר תורה ומצוות כלל, נכנסתי ליום כיפור בלב כבד. לא היה מי שימשוך אותי לשם. מיד כשהתחיל הצום ישבתי על מיטתו של סבי בידיעה כי בקרוב הוא יפטר מהעולם, והתחלתי לשחזר את השנים שעברנו ביחד. כמה דקות אחרי כבר הבנתי שאני רוצה להדמות לו ולא רוצה לאבד את מה שהוא ניסה להקנות לי. קמתי, הפעם מרצוני החופשי והלכתי לבית הכנסת לבד. שלושה חודשים לאחר מכן הוא נפטר, לא לפני שהספקתי לבקר אותו בבית חולים, להתכופף כדי להראות לו את הכיפה ולבשר לו עם דמעות בעיניים "סבא, אני חוזר בתשובה, אני רוצה להיות כמוך".
חשבונות נפש
סליחות מרבנים בקריית שמונה.
ברוך השם זכינו לעיר מסורתית המחוברת מאוד לתורה וליהדות, והמון בזכות רבנים ותלמידי חכמים בעיר שמחזיקים כוללים ומוסרים את נפשם למען הציבור, ונותנים אפשרות להגיע בכל זמן נתון ללמוד תורה בכל רמה. אנחנו, תושבי העיר לא תמיד יודעים להעריך את זה. כשלעיתים מגיע רב מ"בחוץ" (סטנדאפיסט, בעל "כוחות" או אחד שיודע לשכנע) אנו רואים אולמות מלאים וגדושים, היענות והמון התלהבות, אך כשרבנים מהעיר מארגנים שיעורים, ערבי התעוררות וערבי חיזוק, לפתע כולנו עסוקים ולא ממש מתפנים להגיע. כבר נאמר "אין נביא בעירו", אך בקריית שמונה זה נראה מוקצן, שכן ערים רבים היו מחזקים ומרוממים את הדמויות הנפלאות שזכינו להם ולא כפי שאנו מרגישים כלפיהם כמעין "מובן מאליו". חומר למחשבה, בלי להזכיר שמות ואירועים ספציפיים.
סליחה משומרי המסורת
בראש השנה הזדמן לי ללכת המון ברחובות העיר, ולעיתים לא ממש האמנתי לגבי מה שראיתי או יותר נכון "שמעתי". קריוקי בקולי קולות, שירים חינה, מסיבות פרטיות בפול ווליום, דווקא בערב ראש השנה. אז זהו, שלא ביקשנו מאף אחד להגיע לבית הכנסת או לשמור את היום הקדוש, אבל לכבד את השכנים, את השכונה, את העוברים ושבים… תרבות הקריוקי וה"לא שם פס על אף אחד מסביבי" כבר התפשטה בכל הארץ, אך לי נראה שבקריית שמונה התושבים מבינים שזה לא ממש במקום. אני בטוח שאף אחד לא עשה זאת כדי להכעיס או לפגוע, אבל בחייאת, קצת כבוד והתחשבות.
עיניך עירך קודמים?
תושבי העיר ידועים בנדיבותם ותרומותיהם. יש כאן מספר תושבים אצילים שמחזיקים ארגונים ומוסדות שלמים והכל בשקט ובצנעה. אבל עדיין כל אחד אמור לעשות בדק בית בחשבון שלו ולראות למי הוא תרם לאחרונה ולמה. אנו תורמים לארגונים כמו "לתת" חבילות מזון (שזה דבר מבורך!), אך האם לא חשבנו לתרום חבילות לארגונים מקומיים שמחלקים חבילות לתושבי העיר (כמו "יד עזרא ושולמית", "למען שמונה באהבה", מערת עדולם, ישיבת ההסדר, "בת שרה" וכו'?). האם תרמנו לילדים חולים ברחבי הארץ, רק אחרי שתרמנו לתינוקת נועה רות בת אתי מהעיר? האם תרמנו כסף לאיזה ישיבה או בית כנסת ברחבי הארץ, ולא לבתי הכנסת בעיר?
תחשבו על זה…
