אבירם זרח, 24, עומד בפני צומת מרכזית בחיים שתכריע האם הוא יישאר בתודעה המקומית או שמא הגורל, או כמו שהוא מכנה את זה "רצון האל", ייקח אותו למחוזות ארציים או אפילו בין לאומים.
אבירם, בן קריית שמונה, הוא אמן-יוצר, זמר, מלחין ונגן בין המוכשרים שגדלו כאן, אך עדיין לא בטוח ששמעתם.
"גדלתי והתחנכתי בקריית שמונה, בין המורים המדהימים והמיוחדים ביותר שקיימים. עברתי בין לא מעט בתי ספר בארץ עד שחזרתי הביתה", אומר אבירם שמקשר את הילדות, הסביבה והעיר הקטנה, קריית שמונה, לדמותו שנבנתה במשך 24 שנים.
הוריו, עליזה ז"ל ומאיר (יבל"א) חינכו אותו על אדני היהדות המקרבת והיפה, ושירשו בו את מידות החסד, הנתינה, העזרה ובמקביל גם את הרצון והצורך לשאוף, מימוש והגשמה עצמית. רגע לפני צאת אלבום החדש ואחרי שכבר הספיק להופיע במספר במות בארץ פותח אבירם את סיפור ילדותו, הטלטול שעבר שבחייו, ואת הנתיב לחלומותיו בהם הוא מביא לידי ביטוי את כישרונו המוזיקאלי.
"למרות שכיפה לא מתנוססת לי על הראש, אני בא ממשפחה דתית שחינכה את כל ילדיה על פי דרך התורה והמצוות. זה אולי נראה לחלק מהאנשים מוזר לשלב בין רוק אנד רול לבין איזושהי אמת פנימית שמפעמת בך, אבל כל מי שאי פעם נגע במוזיקה בצורה רצינית הרגיש שהגוף שלו צר מלהכיל משהו שמתעקש לפרוץ החוצה. זו הסיבה לריקוד התזזיתי על הבמה אם תשאל אותי" אומר אבירם.
בעצת אמו החל ללמוד מוסיקה ב'מרכז קלור' בכפר בלום כבר בגיל צעיר, ואף ניגן על פסנתר במספר קונצרטים טרם מלאו לו 14 שנים. למרות הפוטנציאל להיות נגן מחונן, עזב את הקלידים לטובת הגיטרה בטענה ש"אמא, אני לא יכול לקחת איתי פסנתר למדורת ל"ג בעומר…".
– מתי הבנת שאתה רוצה לשיר?
"תמיד כתבתי, ותמיד הלחנתי אבל רק כשעבדתי בתקופת הצבא על העיבודים המוזיקליים לטקסים העזתי לפתוח את הפה ולשיר. זה היה רגע מכונן, לרוץ לשמירה בסוף הטקס ולקבל מחמאות מהעוברים ושבים. שם הבנתי שאני יכול לשלב את כל האהבות שלי ביחד. מילים, לחן, שירה ונגינה. זהו גם הרגע שבו ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, הבמה הרגישה לי כמו הבית".
– יכול להיות שהתפזרת מעט? שירה, כתיבה, לחן, ניגון. לעיתים עדיף להתרכז בנושא אחד ולהתמקצע בו.
"יש אנשים שחושבים שכתיבת שיר זה דבר של "רשות", לי, כמו שאני משער ללא מעט אנשים, כתיבת השירים היא חובה. נפרדת מהחברה, אתה כותב. אמא חולה, אתה כותב. המדינה משתגעת, אתה כותב. לפעמים אני מרגיש שאם אני לא אכתוב המילים פשוט ימצאו להן דרך אחרת החוצה, אז אתה זורק הכל על הדף. לפעמים מלחין באותו הרגע, לפעמים מאוחר יותר, ולפעמים יש מנגינה שכתבת מתחת לאיזה מפל שכוח אל בדרום ומצאה את הדרך אל המילים "באיחור" של שנים.
כל חייל משוחרר מצוי מתכנן לעצמו את העתיד עבודה מעודפת, טיול, לימודים וכו', אך אבירם היה דבק כל כך בהחלטה לפצוח בקריירה מוסיקאלית כך ששום מכשול לא עמד בפניו.
"תראה, לכל אחד יש דרך שבה הוא צועד בהתאם לכישרון שלו. לי לא היה דבר כל כך טבעי כמו המוזיקה". מבהיר אבירם. "כשאמא שכבה בבית החולים אחרי ניתוח, זה היה ברור שאני אגיע לשם עם הגיטרה. איך מישהי שעברה ניתוח של שעות מוצאת את הכח להכריח אותי לעשות 'הופעה' לכל המחלקה אני לא יודע, אבל החיוך רווי הנחת שהיה לה על הפנים כשהיא הצהירה 'זה הבן שלי' בפני האחיות, תמיד הבהיר לי שאני בדרך הנכונה."
– יש איזשהו זיכרון מיוחד שאתה נושא איתך מאמא?
"יש לי את טיילור (ככה נקראת הגיטרה שלו) שאמא נתנה לי במתנה, ואת השרשרת בצורת טיילור שהיא הכינה אצל צורף במיוחד בשבילי כשראתה את האהבה שלי אליה. 'שתהיה לך מזכרת ממני', 'אמא אל תדברי ככה, את לא הולכת לשום מקום', היא צדקה. כרגיל. ומאז טיילור הקטנה והגדולה הן הזיכרונות החיים שהולכים איתי לכל מקום."
בזמן שרבים מצעירי העיר עוזבים לטובת המרכז, דווקא אבירם שעיסוקו כאילו דורש את המעבר מסרב לקבל את זה. "המרכז? נראה לך שאפשר לכתוב משהו במרכז? אולי כשאני אתחיל לכתוב באותיות אפורות ובניינים גבוהים אני אעבור. הצפון זה המקום הכי מדהים בארץ. נכון, יש בו את בעיית התעסוקה, והמגוון המצומצם מאוד בכל דבר, אבל בכל זאת הוא מדהים. וזה אומר הרבה".
אחרי שהחליט לאן מועדות פניו, החל להקליט ולאסוף שירים, כשהכיוון ברור, דיסק בכורה.
– איך בחרת את האנשים סביבך, מפיק, יחצ"ן וכו'?
"ידוע שיש מישהו שאחראי להפגיש אותך עם האנשים הנכונים במקומות הנכונים, ואתה ככפוי טובה קורה לזה 'מקרה'. ככה ש'במקרה' הגעתי ל"אולפני הלול" באליפלט ובניצוחו של הגאון יוגב סמינה נפתחה לי דלת לעולם חדש לגמרי. בכלל, כל הקלטת השירים בצורה מקצועית הייתה לי דבר חדש ולא מוכר. הגעתי לאולפן, חמוש בטיילור וכדורים לקול צלול והייתי בטוח שאני יודע הכל. יוגב במבט משועשע עורר אותי ולימד אותי במספר חודשים את מה שלא הייתי לומד בשנים.
פתאום עמדתי ושרתי לאותו מיקרופון שארקדי דוכין שר לתוכו לפני כמה ימים, פתאום ישבתי על אותה ספה עם אנשים שהם בגדר אגדות חיות, וראיתי שהגדולים באמת צנועים בצורה שלא תיאמן. אני חושב שיותר מכל הקסם שקרה באולפן במשך השנה שהקלטנו את האלבום, יוגב לימד אותי להקשיב. הוא מאוד האמין בי, אבל גם ידע שאני עקשן לא קטן. משפטים כמו 'תחזור לבית ותשכתב את השיר הזה' הובילו כמעט למכות, אבל בסופו של דבר הקשבתי ולמדתי ממנו המון. חוץ מחבר קרוב, הרווחתי מפיק ענק".
– איך שיר נולד? באיזה רגע אתה יושב וחושב, 'עכשיו אכתוב שיר'?
"לתוכן השירים עצמם יש שני חלקים מרכזיים. למילים כמובן שאחראי סיפור חיי שנמצא גדוש במקצת לטעמי כבר בגיל 24. והמוזיקה עצמה, הלחן, שהושפעו מהיכולת שקיבלתי במתנה להפוך מילה לצליל, אך גם במידה לא מבוטלת מהאמנים שהושפעתי מהם. נכון שלקחתי את מה ששמעתי אצלם למקום שלי ויצרתי את חלקת המוזיקה הפרטית שלי, אבל אם תשים לב תוכל לראות עקבות של לא מעט ענקים כגון אביתר בנאי, אסף אבידן, ועוד רבים וטובים אחרים.
האלבום הנוכחי, "חלקים", נכתב ברובו מהזמן האחרון והושפע לא מעט מכל מה שקרה בחיי. החל מסיפור אהבה חוצה יבשות וזמן, דרך דיכאונות לא פשוטים בעקבות בגידות על סף נישואין, ועד לסיום הרועם של מות אמא לפני כשנתיים וחצי".
– …סיום?!
"אני אומר "סיום" לא סתם. המוות של אמא סיים את חיי בצורה כזו שבמשך שנתיים לא קמתי מהכורסא. איבדתי את העבודה שלי, את השמחה שלי, ובכלל הבריאות שלי התרופפה בצורה כזו שנכנסתי ויצאתי מבתי חולים בצורה מוגזמת לחלוטין. כשנכתבו השורות "וכשהלב שלך נדם, נדמתי גם אני" התכוונתי לכל מילה.
-אתה נשמע כועס…
"אני כועס מאוד. כעסתי לפחות… כועס".
– על בורא עולם?
"ממש ממש לא. לבורא עולם אני יכול רק להודות".
המוות של אמו, עליזה ז"ל השפיע עליו ומשפיע עליו עד היום. בכל תקופת החולי היה אבירם צמוד אליה ושימש לה יד ימין. הסיטואציה בה אביו הוא נכה על כיסא גלגלים ואמו חולת סרטן רק הקשו את אורך החיים של בן 20, כשברקע החלומות ממשיכים להתנגן אך לא יכולים להפוך למציאות.
"המוות של אמא הוא עמוד התווך של האלבום, אך רק שיר אחד בו מוקדש לו. קשה לי מדי לגעת בנושא הזה והשיר האחד הזה שאב ממני כוחות בצורה שלא תאמן. חוץ מאובדן, האלבום מתעסק בחלקים הרבים שנמצאים בתוכנו ומרכיבים אותנו כאדם שלם. הרצון לחופש, אמת, ואהבה. המון אהבה. איך אפשר בלי", אומר אבירם.
עד היום הוציא אבירם כארבעה סינגלים (שנה ושמה געגוע, שיר לך, איך אני אצא מזה וכמו השמש) שנכנסו לפלייליסטים בתחנות הרדיו השונות וזכו להשמעות רבות. גם עמודי היוטיוב והפייסבוק של אבירם גדושים בפרגונים, לייקים ושיתופים, ונראה שהשירים מופצים כאש בשדה המדיה.
מה התגובות אתה שומע?
"יש המון תגובות ופרגונים, מהאנשים הקרובים ואלה שנחשפים אליי בפעם הראשונה. חוויה מרגשת בכל פעם מחדש. כל פעם שהיחצ"נית המקסימה שלי, גלית קאשי, מתקשרת ואומרת שהשדרן הזה והזה מאוד אהבו והכניסו לפלייליסט, זה אושר גדול. בכלל אני מודה לכל אחד ואחת שתרם לאלפי הצפיות ביוטיוב, העוקבים בפייסבוק ולכל מי שבא להופעות ולוקח חלק בדבר הענק הזה"
– חשבת לנסות את מזלך באחת מתוכניות הריאליטי? אחרי הכל נראה שמכירים את עדן בן זקן יותר ממך…
"אף פעם לא חשבתי ללכת לאחת מתוכניות הריאליטי המוזיקליות כדי לקבל חשיפה, למרות שקיבלתי הזמנה לאחד האודישנים. אני חושב שהתוכניות האלה הן קרש קפיצה אדיר, אבל אני יותר מתעסק בתחום היצירה עצמה מאשר בתכנים שבהן מתעסקות התוכניות האלו. המטרה היא לא להיות מפורסם, אלא להיות יוצר בזכות עצמי, ולכן הדרך של התוכניות האלה אינה מתאימה לי".
עד כה היו הופעות וביומן מתוכננות עוד רבות. מחר (מוצ"ש), ה-12/4 הוא יופיע בפאב "הפטריה" שבקיבוץ דן.
מה יגרה אנשים שלא שמעו אותך עד כה לבוא מחר?
"הרכב הנגנים שמופיע איתי מורכב מאנשים מוכשרים וטובים. אנחנו מנגנים את החומרים מהאלבום ומשלבים ביניהם כמה קאברים. אני משתדל להביא איתי אוירה טובה, אופטימיות והמון חומר למחשבה איתו יוצאים לאחר המופע".
יש אירוע גדול במיוחד באופק?
"יש כמה. אבל יש אחד במיוחד שאני רוצה לנצל את הבמה הזו ולבקש עזרה מכל מי שרק יכול, בין אם זה ראש עיריית קריית שמונה, אומנים או מנהלי היכלות ואולמות.
חי בינינו פרח בר נדיר מאוד ביופיו, ושמו עידן כהן ז"ל. עידן מת בגיל 22 כקצין בנסיבות לא ברורות במהלך שירותו הצבאי, ועם הזמן הולך ונשכח מאתנו. אני עובד על מופע התרמה, שאליו אני מקווה יצטרפו עוד אמנים ואנשים בעלי השפעה, שמטרתו תהיה גיוס משאבים ליצירת פינת חמד לזכרו ולהנצחת פועלו. עידן היה אח, חבר, ומורה דרך, לי ולחלק גדול מתושבי העיר. מעשיו ופועלו של עידן מהדהדים בכל מי שהכיר אותו ואסור שאדם שכזה ישכח".
עידן השפיע על היצירה שלך?
"כמובן, אבל יותר מזה עידן לימד אותי ואת כולם מסביבו איך חי אדם גדול באמת. כששואלים אותי אם יש לי מנטור אני תמיד עונה שיש לי שניים, 'אמא ועידן'"
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"שאלה מצוינת. מצוינת כל כך שאין לי מושג מה לומר לך. אני יודע שאני כאן כדי להישאר. בסופו של דבר, צריך קצת להרפות ולהבין שיש מישהו שמכוון אותנו למקום הנכון. אז עוד 10 שנים? אני בטח אהיה במקום שהוא תכנן בשבילי".