היום ה-23 בספטמבר , 2019

Select your Top Menu from wp menus
120 x 600
120 x 600

מההנקה להענקה

 

הפעם הראשונה ששמעתי על סוליקה הייתה כשהייתי בן תשע. ישבתי על המדרכה, בכניסה לבית הקטן שבו גדלנו בשיכון  ד' והמתנתי בצפייה לאימי כאטון ז"ל שתשוב מעבודתה.

כשאימי הגיעה, היא חבקה אותי בחום ועטפה אותי אל תוך חיקה, למרות שהיא שבה ברגל ממטולה אחרי יום עבודה מפרך בקטיף, לא ניכרו עליה סימני העייפות. גם היום אני מתקשה להבין איך אחרי צעידה כה ארוכה וקשה יום-יום למטולה בבוקר, וגם בערב, וכל זאת לאחר עבודה פיזית קשה נותר בה כוח בכלל לחייך ולהתייחס אלי לבנה הקטן.

אחרי שהיא חלצה את נעלי העבודה הגדולות, כשערמות של עפר התגלגלו מתוכן אל המדרכה ששם ישבנו היא סיפרה לי על סוליקה אברג'ל. "הינקתי אותך עד גיל שנתיים, מאחר והייתי חייבת לחזור לעבוד כדי לפרנס את המשפחה ולא רציתי להפסיק להיניק אותך, השארתי אותך אצל השכנה סוליקה, גם לה אז  נולד בדיוק תינוק אלי שמו, היא היניקה פעם אותך ופעם את אלי. כשתגדל תלך לבקר אותה". אמרה לי אימי "היא אישה טובה ומיוחדת".

ואכן, כשהשתחררתי מהצבא הלכתי לחפש את סוליקה.

מצאתי את ביתה. כשעליתי במדרגות בבלוק שבו היא מתגוררת ברחוב יהודה הלוי, אחזה בי סקרנות מהולה בהתרגשות, חשבתי על המחווה ועל מהות הקשר בין אימי לבינה, ובעצם שאני גם קצת הילד שלה.

סוליקה לא יכלה לראות אותי, התברר לי כי היא  עיוורת. אבל, ברגע שאמרתי לה את שמי היא ידעה. חשתי כאילו היא חיכתה לבואי כדי להשלים לי את הסיפור עליה ועל אימי.

"אמא שלך עבדה קשה כל חייה, היא לא החסירה מכם מאומה, היא גדלה 9 ילדים כמעט לבד כי אביך לא יכל לעבוד בגלל שהוא עיוור". אמרה לי סוליקה, "ולי היא דאגה גם כן, בסוף יום העבודה היא הייתה מביאה לי מזון. פעם חציל ופעם פלפל, תלוי בעונה שבה היא עבדה, ואתה היית תינוק טוב, לא בכית הרבה".

אז,למה לעזאזל  דווקא עכשיו הדמעות חונקות את גרוני?!


מחבלים בבלוק

ישבתי אתה עוד שעה ארוכה. היא ספרה לי על ששת ילדיה: יפה, אפרים, אלי, ציון, מרדכי וזהבה בת הזקונים.

סוליקה נזכרה בשנים ההן. כשהיא תיארה לי את הבתים הקטנים שהיו אז פתוחים לרווחה, הבתים שמשפחות רבות גידלו ילדים רבים, חשבתי ביני לבין עצמי שדווקא היום בעידן השפע, להם היה משהו שלנו לא יהיה לעולם. בלי מכונת כביסה ומדיח כלים, בלי מחשב ואינטרנט הייתה שם חמלה ואהבה גדולה. המעט שלהם הספיק להמון.

ואז היא גם סיפרה לי על היום ההוא שרק בזכות שתי דקות גורליות ניצלו חייה, חיי בעלה וילדיה, אבל לאמה אסתר ואזנה ז"ל הגורל לא האיר והיא נרצחה בפתח ביתה.

הכל אירע בשנת 1974 כאשר חוליית מחבלים חדרה לקריית-שמונה וירדה בהר שמעל בית-ספר קורצא'ק. המחבלים שהיו חמושים ברובי קלצ'ניקוב עשו את דרכם אל בית הספר. כשהתברר למרצחים כי הוא ריק מתלמידים עקב חופשת הפסח הם חצו את הכביש אל הבלוק שממול ברחוב יהודה הלוי.

שתי דקות לפני שפרצו המחבלים אל תוך הדירות שבבלוק וריססו את הדירות ויושביהם דירה אחר דירה, חצה מסעוד בעלה של סוליקה את השביל מרחק פסיעה מביתו אל  ביתה של אסתר ואזנה אמה של סולקיה.

בלילה שלפני-כן נשארה סוליקה יחד עם בתה זהבה לישון אצל הסבתא. מאחר והיה זה ערב חג הם נשארו ללון בבית הסבתא מרחק של שביל הפריד בין ביתה של סוליקה לבית אמה אסתר ואזנה. בדירה היו גם עוד שני בני דודים שנהגו לישון באופן קבע יחד עם הסבתא אסתר: מרדכי ומאיר. (שמנהל כיום את אשכולות הפיס בכפר –בלום).

מסעוד האב היה מאוד לחוץ באותו בוקר, הוא זירז את כולם למהר ולרדת למטה כדי שיספיקו להגיע לעבודה.

השעה הייתה חמישה לשבע בבוקר, קריאות הזירוז של מסעוד הובילו את כולם לחדר המדרגות גם הסבתא אסתר ירדה איתם. כולם חצו את השביל הקטן ואז לפתע נזכרה הסבתא כי היא שכחה לנעול את הבית והיא החליטה לשוב על עקבותיה.

באותן שתי דקות כשהיא עולה במדרגות וסוליקה מסעוד והילדים נכנסו לבנין הסמוך נשמע צרור יריות ארוך. אסתר נפלה מתבוססת בדמה, המחבלים פגשו בה בדלת הכניסה.

"ובזכות מסעוד בעלי שקרא לכולנו לצאת ניצלו חיי כולנו" סיימה סוליקה את הסיפור ומבטה נראה רחוק ואבוד.

נפרדתי מסוליקה אבל את אלי "אחי"  פגשתי עוד מספר פעמים רבות. אלי שעובד כיום בעיריית קריית שמונה ניהל מסלול חיים חופף ודומה מאד לשלי. כשהוא סיים לעבוד בתפקיד המתאם העירוני למאבק בסמים אני נבחרתי להחליפו, גם שנינו בחרנו בתקופות מסוימות לעבוד עם בני נוער. "אני חש שיש לי עוד אח וזה אתה". הוא אמר לי השבוע.

2010_12010009_647872620.jpg

בסוף מעגל

שנים רבות חלפו מאז אותה פגישה עם סוליקה. נישאתי לאישה נפלאה ונולדו לי שלושה בנים מקסימים. לפעמים כשהייתי שומע שיחות של חברים על המצב הכלכלי ועד כמה קשה להם. להם שיש כבר מכונית, מייבש כביסה ובדיוק הם שבו מטיול קצר בחו"ל.

הייתי נזכר שוב בסוליקה ובאימי המופלאה והייתי מחייך כך לעצמי, חיוך שהם לא הבינו את פישרו.

…לפני שנה התחלתי לעבוד במועדון "לי-אור", מועדון לכבדי ראיה ועיוורים ושוב פגשתי את סוליקה. השנים נתנו בה את אותותיהן. סוליקה מתקשה בהליכה ונעזרת בהליכון, יש לה גם מטפלת פיליפינית מסורה הוריטל. למרות שלא קל לה היא מקפידה להגיע תכופות אל המועדון לפעילות קרמיקה ולשמוע את פרשת השבוע. היא אישה מאושרת ושמחה בחלקה, תמיד מחייכת ומודה לאלוקים על החיים שהם מנת חלקה.

 הפעם היא איתי כמעט כל יום, עכשיו תורי לטפל בה קצת ואני עושה זאת בהמון אהבה, בה וביתר כל חברי המועדון, אולי זה גם בזכות החלב שינקתי ממנה…

 

אולי יעניין אותך